שתף קטע נבחר

שאלות ששכחנו לשאול

למה לא מיצינו את הדיפלומטיה, מדוע התעלמנו מהאיתותים של סוריה, ואיך הפך השר החברתי לילד עם טנק צעצוע

חודש אחרי תחילתה, מצטיירת מלחמת לבנון השנייה כשיעור כואב בהבנת מגבלות הכוח. ההבנה שאפילו את המרכבה, הטנק החסין ביותר בעולם, אפשר להכריע, ואפילו בצה"ל, הצבא הטוב ביותר במזרח התיכון, אפשר לפגוע. קומץ של לוחמי גרילה מטורפים משנאה ושטופי מוח בפנאטיות דתית מצליח לפגוע קשות בכוח צבאי חזק ממנו לאין ערוך. לכוח, אפילו הוא חזק, אפילו הוא מיומן, אפילו הוא גדול, אפילו הוא צודק - יש מגבלות.

 

לפי חודש ניצבה ישראל בפני בעיית אמת: מדינה חזקה ובטוחה בעצמה, שקוץ ממאיר ננעץ בבשרה. חיזבאללה איתגר אותנו, חטף את חיילנו, פגע בנו. היה צריך להגיב. זה ברור. השאלה היא, איך? מה עושים כדי להחזיר את החיילים הביתה ולהחזיר לנו את כושר ההרתעה?

 

עוד באותו יום כונסה ישיבת ממשלה. היא הייתה קצרה מהרגיל. על מינוי מנכ"ל לרשות השידור מתווכחים הרבה יותר. פה-אחד החליטו השרים על מלחמה. שר אחד בלבד, שמעון פרס, שאל: מה אנחנו רוצים להשיג במלחמה הזו? לאן אנחנו חותרים? מה יהיה יום אחרי שניכנס לשם? ואיך בכלל נצא? השרים השתיקו אותו. הוא עצמו היה חכם מספיק להביע את דעתו, אבל לא אמיץ מספיק כדי להילחם עליה. רק היום, חודש אחרי, הוא מתחיל לדבר גלויות.

 

שר הביטחון האזרחי, שכל-כך פחדו שלא יידע להפעיל את הכוח, התגלה דווקא עם בעיה הפוכה: משהונחה העוצמה הצבאית בידיו, הוא לא יודע לעצור אותה. כמו ילד שמשחק בטנק צעצוע, הוא רוצה רק לירות.

 

וכך, עוד באותו יום, יצא צה"ל למבצע. פרץ פטריוטי אדיר שטף את הארץ. הנה ההזדמנות להפעיל את מה שאנחנו הכי אוהבים: הכוח. להכניס להם. להראות להם. לפגוע בהם. לרסק אותם. משהו מההתניה העתיקה של ילדים בגן, שחושבים שאם ילד אחר פגע בם, הם חייבים להחזיר - נשאר בכולנו. התקשורת ראתה ושתקה. מעטים מאוד העזו לשאול שאלות. מי ששאל - נחשד מיד בבגידה. מי שסירב להשתתף במחול החרבות הזה - נחשב למוקצה.

 

מהארכיונים המאובקים של מלחמת לבנון הראשונה נשלפה הסיסמה הישנה והרעה "שקט יורים", ואיתה ניסו לסתום את הפיות של כל מי שדיבר אחרת. באולפני החדשות ישבו עשרות פרשנים שדיברו ודיברו. בשביל מה? כמעט כולם אמרו אותו דבר. לקול האחר לא נתנו דריסת רגל. ואם כבר הביאו קול אחר לאולפן - זה היה רק לשם השעשוע. זכור לי הזובור שעשו, למשל, לד"ר אילן פפה, שניסה להביא עמדה שונה בימיה הראשונים של המלחמה. אתה מגעיל אותי, זרק לו המנחה הזחוח ברגע שסיים להגיד את דעתו.

 

איפה יולי תמיר?

 

לא רק התקשורת שתקה. גם השמאל. איפה יולי תמיר, פעם ממנהיגי "שלום עכשיו"? חוששת לפגוע בעמיר פרץ? ואיפה שלום עכשיו? לקח לה חודש של לחימה עד שהעזה להשתחרר מהחום הדביק של "שקט יורים"? איפה מרצ כשסוף-סוף צריכים אותה?

 

וכך עבר לו חודש נורא, קיץ של מועקה. הרוגים, פצועים, פגיעה קשה בעורף, ודווקא בשכבות החלשות ביותר. פגיעה איומה בלבנון, ודווקא בחפים מפשע. לא רק שלא החזרנו את כושר ההרתעה, אלא החלשנו אותו. התברר לאסוננו שצה"ל לא יכול להכניע את חיזבאללה. על כל טרוריסט שהרגנו, נהרגו לפחות שלושה אזרחים, בהם ילדים, זקנים ונכים.

 

המלחמה הולכת ומסתבכת. הקבינט מתכנס השבוע לקבל עוד החלטה. השרים מצביעים בעד הרחבת המלחמה, אבל יוצאים החוצה ומדברים נגד. עכשיו מתחילים גם בתקשורת לשאול שאלות. מאוחר מדי, מעט מדי, אבל שואלים. ויש שאלות. רבות וקשות. למה לא ניסינו דרך דיפלומטית להחזרת החטופים לפני ששעטנו אל תוך המלכודת הלבנונית? למה לא הצבנו בפני לבנון אולטימטום להחזרת החטופים? למה לא הסכמנו לקריאות המגיעות מסוריה כבר שנים לעשות איתה שלום? אילו היה שלום עם סוריה, חיזבאללה היה מתייבש, וגם איראן, אויב מסוכן ומר, הייתה נחלשת.

 

בתמונה השחורה הזו שמור לארצות-הברית תפקיד שלילי ביותר. קונדוליזה ובוש וכל האחרים, שהאיצו בנו להיכנס למלחמה, שמנעו מאיתנו עד כה את הדיבור עם סוריה. הם, שנכשלו במלחמה הנוראה בעיראק, האיצו בנו לעשות עבורם את העבודה בלבנון. אולי הגיע הזמן להבדיל בין האינטרס שלנו לאינטרס האמריקני?

 

אם מחפשים תקווה בימים הרעים הללו, היא מונחת אולי במשאלה כי מה שמתרחש עכשיו יפקח את עיננו. לא על הכוח לבדו נחיה כאן. אנחנו גדולים מחיזבאללה וגם צודקים יותר, אבל אי אפשר להילחם ברוע על-ידי רוע. זו הבנה קשה ומכאיבה. בעולמנו האכזר יש מקום גם לדרך המלחמה אבל חייבים לזכור שזו האפשרות האחרונה.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים