שתף קטע נבחר

הכישלון אינו יתום

הוא יצא למלחמה עם נאומי רהב, אחר-כך זיגזג וגימגם. אחרי התבוסה, אולמרט ושותפיו בממשלה ובצבא חייבים ללכת

רק מועד תחילתה של המלחמה הנוכחית לא היה ידוע מראש. אופייה וטווח הפגיעה של טילי האויב היו ידועים. במשך שש השנים שבין הבריחה מלבנון לבין השיבה הצפויה אליה ידעו ראשי הממשלה ברק, שרון ואולמרט על ההתעצמות, ההתחמשות וההתחפרות של החיזבאללה, אבל העדיפו שלא לפעול, אלא להעביר את הבעיה לבא אחריהם. במשך אותן שנים לא היה לחץ תקשורתי לעשות את המתבקש, הן במישור ההתקפי והן בהגנתי. במקום זאת, היה קשר שתיקה, שנועד להצדיק את הבריחה מלבנון מבית מדרשו של אהוד ב' ("לחסוך חיים של 25 ישראלים מדי שנה"), חשבון דמים שהופרך במהלך חודש אחד בלבד של מלחמה כושלת של אהוד א'. ועוד לא הזכרנו את כ-1,300 חללי מלחמת אוסלו, הלוא היא האינתיפאדה השנייה, שפרצה מיד וכתוצאה מהמסר שהבין האויב מן הבריחה בשנת 2000.

 

במלחמה הנוכחית היו לישראל תנאי פתיחה נוחים יותר מאי-פעם: לכידות פנימית וגיבוי מצד רוב האזרחים והח"כים, עידוד מצד שוכני המקלטים בצפון ופליטים שנעו דרומה, הבנת הקהילייה הבינלאומית לסיבת היציאה למלחמה, סיוע אמריקני שהתבטא במתן אשראי זמן כמעט בלתי מוגבל להשגת הכרעה, אוצר שהתמלא ואיפשר את מימון המלחמה. ואף-על-פי-כן, עשתה הממשלה את כל השגיאות האפשריות בניהולה.

 

ההנחה שניתן להכריע את המלחמה מן האוויר בלבד; אי-גיוס המילואים גם כאשר הנחה זו הופרכה; ההתקדמות האטית והשוחקת בצמוד לגבול במקום איגוף מהיר של דרום לבנון על-ידי הגעה לליטני ולרמת נבטייה עוד לפני טיהור הדרום; טיפול לקוי ומקומם באזרחים שאורח חייהם השתבש לחלוטין; אי-הגדרת המצב כ"מלחמה", לרבות המשמעויות הכספיות הנגזרות מכך; הזיגזג והשחיקה בהגדרת היעדים - כל אלה גרמו לכישלון הצורב, לבזבוז זמן בהמתנה ל"פיתרון" מדיני כפוי מבחוץ.

 

גם אם המציאות האובייקטיבית נראית כתיקו במלחמה הנוכחית, וגם אם כל צד יכריז על ניצחונו והשגת יעדיו, התוצאות ברורות ומדאיגות: ישראל וחיזבאללה הועמדו על אותו מישור; צה"ל לא הצליח להכריע את האויב; מעמדנו הבינלאומי נשחק; כושר ההרתעה נשחק; נסראללה נותר עם מעמד מדיני חזק יותר ועם יכולת לחדש את חימושו ולהפעילו נגד ישראל; אויבים אחרים למדו את המרשם להישגים על חשבון ישראל; החטופים נשארו בידי האויב; ולבסוף, המורל הלאומי בשפל, האמון בהנהגה אבד.

 

לוי אשכול, בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים, אמנם היסס - וגם גמגם, תרתי משמע - אבל ניצל את הזמן לבניית הכוח ולצבירת תמיכה בינלאומית, שלפחות במישור האמריקני נמשכת עד היום. לבסוף, כאשר נתן את פקודת הקרב, נעלמו ההיסוסים, צה"ל פעל כפי שהוא יודע, והושגה הכרעה ברורה. אולמרט פועל בסדר ההפוך: קודם יוצא למלחמה ונואם נאומי רהב וניצחון, ואחר-כך מגמגם ומזגזג, שוחק את הכוח בהוראות סותרות קדימה ואחורה ומבזבז את הסבלנות האמריקנית ואת אמון הממשל בכוחה של ישראל.

 

בשעה ששורות אלו נכתבות, לא ברור אם אנו מצויים בשלב ה"זיג" או ה"זג" בהתנהלותו ההפכפכה של ראש הממשלה, והאם הוא שולח את צה"ל לקרב - או שוב כובל את ידיו; האם הוא מורה לצה"ל להמשיך במלוא הכוח למרות החלטת מועצת הביטחון, או תובע מהממשלה לאמץ את ההחלטה הרעה. גם בתחילת החודש השני של המלחמה הגמגום נמשך, ואנו עוד עלולים לשמוע מטבע לשון מסוג "גמגום זה כוח".

 

בנסיבות שנוצרו, אין זכות קיום לממשלה הנוכחית. הכישלון אינו יתום. אביו הוא אהוד אולמרט, אבל יש לו שותפים. לאחר הקריסה בכל המובנים ואי-החמצתה של שגיאה כלשהי, חייב ראש הממשלה להתפטר לאלתר. יחד עמו צריכים ללכת: שר
הביטחון, האחראי למערכת שלא השיגה את יעדיה; הרמטכ"ל, שנדמה כי התמנה רק משום שהציע למשפחת שרון תוכנית גירוש קוסמת יותר מזו שהציע האלוף גבי אשכנזי, אבל פסל לשנים רבות את הסיכוי ששוב יתמנה איש חיל-אוויר לתפקיד; סגן הרמטכ"ל, שלא העמיד את ניסיונו היבשתי מול חוסר הניסיון של חלוץ, ורק כעבור חודש של לחימה ללא התקדמות נקרא לפעול; שרת החוץ, אשר כבר מנסה לפתוח במלחמת ירושה, אבל הישגיה בזירה המדינית אינם טובים מאלה של האחרים בזירת הלחימה; וכל מי שהיו לו יד ורגל באי-הכנתו של העורף ללחימה ממושכת בתנאים בלתי סבירים, ובטיפול הלקוי באזרחים במהלך המלחמה.

 

סילוקם של אולמרט - נוויל צ'מברליין הישראלי - וחבורתו מן שלטון הם דחופים וחיוניים, ללא קשר לתוצאות הסופיות של המלחמה, ואסור שיאחזו בקרנות המזבח עד שוועדת החקירה הממלכתית הצפויה תדרוש מהם להסיק מסקנות אישיות. השאלה אם הסילוק ייעשה באמצעות בחירות, או על-ידי התלכדותם של 61 ח"כים סביב מועמד מוסכם, חשובה אף היא - ובלבד שהתוצאה תהיה ממשלה נחושה, שתוכל לשקם את כושר ההרתעה והמורל הלאומי לאחר הכישלון הצורב ולקראת הסיבוב הבא, שרק הוחמר והתקרב לנוכח ניצחון האויב במלחמה הנוכחית.

 

ד"ר רון בריימן, חבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי

 

  תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים