האיש שחייב להצחיק

כמה ימים לפני שהשתחררתי מהצבא חוויתי התקף חרדה. מה יהיה אם אני לא אהיה כלום, חשבתי. מה יהיה אם אעבוד כל חיי בעבודה אפורה, משעממת, פקידותית, ואפילו לא ארוויח מספיק כדי שכל זה יהיה נסבל? מה אם אני אהיה אבא שלי? הזעתי. רעדתי. לא יכולתי לנשום. ביקשתי שייקחו אותי למרפאה, ושם ביליתי את היומיים הבאים עד לטופס טיולים.

עשר שנים אחר כך אני יושב בחדר קטן ומסריח מסיגריות, כוסות קפה שחור עם בדלים נעוצים בתוכן מפוזרות בכל מקום, ועשרות עיתונים ישנים יותר ופחות זרוקים מסביבי. אני בוהה בכותרת של "יתד נאמן", מנסה למצוא משהו מצחיק להגיד על הטחור האחרון שיצא לרב מקרעפל, וחושב לעצמי: "וואלה, עשיתי את זה. אני עובד בטלוויזיה".

הקלאץ' של הפאנץ'

זה התחיל בגלל אמיר. בדיוק הייתי בתקופת הנדידה העונתית שלי ממשרד פרסום אחד לשני, אחרי חמש שנים כקופירייטר שהותירו אותי עייף ושחוק. ישבנו צהריים אחד בקפה אלקלעי כשאמיר גמר את האספרסו שלו ואמר לי, אז למה שלא תצטרף אלינו?

אלינו זה "יצפאן". התוכנית היתה אז בשיא ההייפ שלה, ואמיר נראה לי מאושר. מה גם שתסריטאות תמיד הקסימה אותי. התהליך שבו אתה חושב על רעיון, ומערכת שלמה של אנשים, כישרונות ומכשירים נרתמת כדי לגרום לו להתממש היא בדיוק הסיבה שנרשמתי לחוג לקולנוע באוניברסיטה. קופירייטינג היה אמור להיות סטייה זמנית, משהו זריז, סוג של קיצור דרך לכסף ולכוסיות. אבל הכסף והכוסיות לא בדיוק שמעו על קיצור הדרך הזה, והמשהו הזריז הזה הפך לקבוע. אז אמרתי לעצמי שאולי הגיע הזמן לעשות את קפיצת הדרך. נכון, כתיבת מערכונים לתוכניות בידור היא לא דבר שנמצא בסילבוס של החוג לקולנוע, אבל זה צעד בכיוון הנכון - ובסופו של דבר, חשבתי, אני אזכור להודות לאלי יצפאן מעל הבמה בפסטיבל קאן. למה לא, אמרתי לאמיר.

יומיים אחרי זה כבר הייתי שם - ומהר מאוד גיליתי שכתיבת הומור היא אחד הדברים הכי לא מצחיקים שיש. חשבתי שיושבים, מעבירים דאחקות, צחוקים, עניינים, ובסוף יוצא מזה איזה משהו הורס; ואכן, צחוקים, דאחקות ועניינים יש כאן בערימות, ודברים שלא היו עוברים בשקט באף מקום אחר עוברים כאן בלי בעיה. אבל כל הכיף והסבבה נפסקים כשזה מגיע לכתיבה עצמה.

אחרי כל הצחוקים, הגרפסים, הסיגריה של הבוקר וההשוואות בין השדיים של נינט לשדיים של ההיא מערוץ הילדים שעברה במקרה מתחת לחלון, אתה יושב לבד מול הדף, וכל מה שיש לך בראש זה רעש לבן. ושדיים. אתה שובר את הראש במשך שעתיים, ובסוף יושבים בחדר אחד חבורת אנשים שנחשבים בצדק או לא לאנשים הכי מצחיקים בארץ, עוברים על מה שכתבת (כולם עוברים על החומר של כולם, קצת כמו בנח"ל), ומדי פעם פולטים "מצחיק" בהבעה של תיעוב תהומי. "מצחיק" לקוני, זאת המחמאה הכי גדולה שתוכל לקבל מכותב. ואז מישהו קם, לוקח עיתון ואומר, "אני הולך לחרבן, מישהו רוצה שאני אביא לו משהו?".

יצפאן. בחזרה לפני השידור לא היה אפילו צחוק אחד בקהל (צילום: שמואל יערי)

שלא תבינו אותי לא נכון. בעולם אוטופי זאת אמורה להיות העבודה המושלמת: אתה עושה מה שאתה הכי אוהב לעשות, עובד עם אנשים שאמורים להחזיק בחוש הומור, וכל מה שאתה צריך פחות או יותר לעשות זה להמציא כמה בדיחות ביום, ואחר כך גם לקבל על זה כסף. אבל בעולם האמיתי, מי שהחליט להיות תסריטאי בטלוויזיה דומה קצת למי שהחליט להתחתן עם כוסית. בהתחלה אתה כל כך רוצה את זה, שתעשה כמעט הכל כדי להיכנס לשם. אחרי שעשית את זה בפעם הראשונה אתה מחכה לשידור בכסיסת ציפורניים כדי להגיד לחבר'ה, ראיתם? את זה אני כתבתי! אני! אני גדול! תשמעו איך הקהל צוחק! אני בטלוויזיה! אתה על גג העולם. זה כל כך טוב, שאתה מחליט שזה מה שאתה רוצה לעשות עד סוף ימיך. אבל אחרי כמה שנים אתה מגלה, כמו שאמר אדי מרפי, שאתה אוכל את אותם קרקרים כל יום. כמה פעמים כבר אפשר לעבור על אותם עיתונים כל בוקר, עם אותן כותרות, ולהתניע בדיחות בדחיפה?

ופתאום אתה כבר לא מחכה לשידור התוכנית שלך. בחלק מהפעמים אתה אפילו מעביר ערוץ. ובסופו של דבר, הסיבה היחידה שאתה בא לעבודה היא כי יש צחוקים בקריאה, וכי יובל מראה לכולם את הזין כל יום שלישי. והכתיבה? הסיבה שבגללה הגעת לאן שהגעת? טוב, זה רק נספח, משהו שצריכים לגמור עד ארבע ועדיף שיהיה מצחיק. ואז אתה עוזב.

שמח ומפדח

לכתוב צחוקים עם סטופר מכוון לרקה זה לא קל. את זה גיליתי כבר ביום הראשון שלי בטלוויזיה, שהיה אסון בממדים בן-לאדניים. הייתי הבשר הטרי, הצעיר הפעור שרק הגיע, והוטלה עלי העבודה השחורה מכולן: כתיבת מונולוג הפתיחה לתוכנית. אחרי שגמרתי למצוץ את כל הכותרות מכל עיתוני היום, כולל "אישה סינית בלעה מכונת כביסה שהתגלתה רק שנתיים מאוחר יותר בניתוח" (אטילה שומפלבי, בייג'ין), כולם הלכו לאכול ואני נשארתי מול המסך המהבהב. יצפאן היה אמור להגיע לקריאה תוך שעה, ולי לא היה אפילו בדל של בדיחה.

אמיר ניסה להסביר לי איך זה עובד כמה ימים לפני זה. "זה כמו נגריה אצלנו", הוא אמר, "אין זמן להתחרבש. עד הקריאה הכל אמור להיות גמור. ימות העולם, התוכנית עולה לאוויר בעשר בלילה". עכשיו לך תצחיק עם כותרות כמו "הרב עובדיה נפגש אמש עם ראשי ש"ס" ו"חצי טון סוליות חשיש נפלטו אמש לחוף נתניה". אולי "הנתנייתים בתגובה: קמצנים, בפעם הבאה תשלחו את כל הנעל"?

טוב, אמרתי לעצמי, נלך לאינטרנט ונחפש איזה סקר. סקרים תמיד מספקים כותרות מעניינות. למשל, "43 אחוז מהישראלים סבורים ששתיית מים אחרי פירות גורמת לגזים". מה אפשר לומר על זה? אולי ש"את הדעה של שאר הישראלים אי אפשר היה לשמוע בגלל הנודים?" המממ, לא מספיק מצחיק. הלאה. "84 אחוז מהישראלים מקיימים יחסי מין שלוש פעמים בשבוע או יותר". שנלך על "מה שמשאיר להם בערך יומיים בשבוע לשקר לסוקרים טלפוניים ששואלים אותם כמה פעמים בשבוע הם עושים סקס"?

קוששתי עוד כמה סקרים עם תכנים מפוקפקים. הפרכתי כמה נתונים, וגירדתי כותרות מעמודי הפרפראות וממוספי הבריאות לנשים (היום, למשל, אני יודע הכל על כל סוגי המשחות נגד פטריות וגינליות, תרגילים לחיזוק שרירי רצפת האגן, איך להפוך את הגבר שלך למשועבד מינית, ואיך להתמודד אם הילד שלך יצא הומו). אחרי שמונה שעות שיוף ושתי קופסאות סיגריות הגשתי בדחילו את הדף לאלי. הוא ריפרף בחצי עין על הדף, מחק חצי מהבדיחות, מילמל "לא מספיק מצחיק" ושלח אותי לסיבוב שני. בסביבות שבע בערב חזרתי הביתה מותש. בעשר בדיוק עלה יצפאן לשידור ושר שיר ביוונית. זהו. לא היה מונולוג. אפילו לא בדיחה אחת.

למחרת שאלתי את רמי מה קרה. הוא אמר שבחזרה לפני השידור לא היה אפילו צחוק אחד בקהל, שהורכב ממבוקשים מעזה וממג"בניקים ששמרו עליהם. בדיחת מופת מסדר גודל קונאן-אובריאני כמו "סקר קובע: 16 אחוז מהצרפתיות טוענות שהן מכירות חברות שצופות בסרטים כחולים... ושאר הצרפתיות משתתפות בהם" לא הוציאה מהם אפילו שיעול. טוב, ברור שהקהל אשם. זה לא שכתבתי חרא של מונולוג או משהו.

בשביל זה יש מיעוטים

הלחץ להצחיק יכול להביא כותבים קומיים - שרובם מלכתחילה שונאי אדם לא קטנים - למצבים די קיצוניים. אני זוכר שפעם הגעתי לעבודה והראש שלי היה פשוט ריק. נישט. זה היה לפני כמה שנים, בימים של הפיגועים הגדולים. הכותרות בעיתון היו שכפול מדויק של הפיגועים של אתמול. ישבתי מול המחשב, ונאדה. אין כלום. בראש כבר התחלתי לחשב כמה כסף אני צריך להחזיר להפקה על זה שהגעתי, אכלתי על חשבון התוכנית ולא יצא ממני כלום.

זה הולך להיות יום שחור, חשבתי לעצמי. יצפאן תכף יגיע ולי כולה יש איזה התחלה של משהו כמו "שלום לשאפיק אל חרטטה, מה המצב? ובכן אלי, כאן שאפיק אל חרטטה - המצב בטטה". זהו. זה כל מה שהיה לי. אכלתי אותה. אבל פתאום התחלתי להרגיש איזה רחש במסדרונות. מישהו בחוץ אמר שהיה פיגוע. נכנסתי לאינטרנט: שמונה הרוגים בנתניה. וכל מה שיכולתי לחשוב באותו רגע זה שלא תהיה תוכנית הערב, ושאני לא צריך לכתוב מערכון. זה כל מה שרץ לי בראש. זה, וכמה חבל שזה לא קרה יותר מוקדם בבוקר, כי אז לא הייתי צריך אפילו לעבור על העיתונים.

אז יכול להיות שאני חרא בנאדם, אבל זה קצת יותר מורכב. כשאתה יושב על המשבצת של הפאני-גאי, מצפים ממך להצחיק כל הזמן. אחרי הכל משלמים לך בשביל זה, אז תצחיק אותנו. תצחיק עכשיו. תצחיק מהר. תצחיק מיד. אתה חייב להשכיב אותנו על הרצפה. לא משנה אם יש לך חור בשן, אם אשתך כורעת ללדת, או אם אבא שלך עומד על המרפסת עם שוט גאן ומאיים לירות לעצמו בראש.

מהר מאוד אתה מגיע לנקודה שבה אתה מוכן למכור את אמא שלך בשביל בדיחה. אתה תכתוב דברים שאתה לא מאמין בהם, אתה תרד על אנשים, תהפוך אותם לאבק רק בגלל ש"בוסקילה" מתחרז בשיר המצחיק שכתבת עם "גודזילה". המרוקאים אצלך תמיד יהיו עבריינים ומסוממים, התימנים תמיד יכרסמו גת, ועמיר פרץ תמיד יצעק עם מגאפון. "אתה חייב להבין", אמר לי פעם מישהו בתוכנית אחרת שעבדתי בה, "לכתוב בלחץ זה כמו לתקוע נוד. לא בטוח שזה יצחיק, אבל זה כמעט תמיד ייצא מסריח".

והקהל באולפן, מצידו, תמיד יאהב את הבדיחות האלה וייקרע לחתיכות. אבל אתה תחשוב על "בטיפול", ועל למה אתה לא מצליח למכור את הדרמה שכתבת לאף גוף שידור. אולי בגלל שהיא לא מספיק טובה. אולי כדאי שתישאר עם הפאנץ'-כל-עשר-שניות, בזה אתה הכי טוב. לתימנים יש בעיה? שיזדיינו. או לפחות שיפסיקו לכרסם גת כל היום.

אבל זה לא גורם לך לוותר. בכל בוקר אתה קם וחושב, כמה אנשים בעצם זוכים לעבוד במה שהם אוהבים? אתה מנסה להיזכר בהרגשה הנפלאה, האורגזמית כמעט, שאתה מרגיש אחרי שאתה יודע שכתבת מערכון טוב. אתה מנסה לחזור להרגשה המדהימה של טלפון שאתה מקבל ממישהו שעד היום ראית רק על המסך, שאומר לך "קראתי את מה ששלחת לי. קורע". שום דבר בעולם לא משתווה לזה.

אבל ביצים זה מצחיק

הצד השני של המטבע הזה נחשף במקרים שאתה לא מצליח להצחיק. כי אין דבר יותר גרוע מזה בעולם. כותבים, צריך להבין, נכנסים לתחום הזה רק כי אין להם ברירה: הם חייבים לכתוב. זה בוער בתוכם. כמו כל סוג של אמנות, כתיבה היא תחום שבו אתה מגדיר את עצמך באופן טוטלי דרך המקצוע שלך. אז אם מישהו אומר שמה שכתבת לא טוב, הוא בעצם אומר שאתה בנאדם לא טוב. קשה להסביר את זה, אבל אם אתם זוכרים את המקרה שדודו טופז שבר את המשקפיים של מאיר שניצר אחרי ביקורת קטלנית בעיתון, אתם יכולים לשער לאן זה יכול להגיע.

כבר יצא לי לראות במו עיני כותב צעיר, שהעורך מחק לו בהינף עט כמעט פרק שלם מסיטקום שהוא הזיע עליו שבועיים. העורך הצביע על התאריך בראש הדף ואמר, "החלק הזה הוא החלק הכי טוב בכל הסירחון הזה". המסכן נראה כאילו הצליפו לו על הפנים בפרגול. "אבל למה?", הוא ניסה להציל את כבודו של הפרק האבוד. העורך הריח דם. "אפילו את התחת לא הייתי מנגב בזה", הוא השיב לו, "ורק בגלל שהנייר הזה מגרד". זובור כזה לא ראיתי אפילו בסרטי כלא. את הכותב הזה, מיותר לציין, לא ראיתי יותר.

אין מה לעשות. כדי להחזיק מעמד במקצוע הזה - שמספק לך סטירות על בסיס יומיומי, ומפצה אותך רק בגרמים של אושר כשמישהו מחייך ממשהו שכתבת - צריך להיות מספיק מזוכיסט או מספיק נואש. כי אהבה, ושאף אחד לא יגיד לכם אחרת, אהבה היא הדבר האמיתי שכותבים מחפשים. אם מישהו צוחק ממה שכתבת, סימן שהוא אוהב אותך. אם מישהו צוחק ממה שאמרת, זה אומר שאתה שווה, שאתה רצוי. צחוק הוא ההוכחה הכי ברורה לאהבה. תשאלו את וודי אלן. עם פרצוף כמו שלו הוא לא היה מצליח להיכנס בין הרגליים של מיה פארו גם אם הוא היה משחק איתה כדורגל.

אבל רק מאהבה אי אפשר לחיות, אז אתה מוצא את עצמך לפעמים עובד בפרויקטים קצת מפוקפקים. באחד הימים התקשרה אלי הסוכנת שלי. "תשמע", היא אמרה, "יש לי איזה חלטורה פה. ב', מנהל של חברת הייטק בהרצליה, עושה יום הולדת ומזמין כל מיני פונקציונרים. כל מה שאתה צריך לכתוב זה איזה שתיים-שלוש ברכות. תזכיר את השם שלו ושל המזכירה שלו, וגם את הסמנכ"ל כספים. אתה עושה את זה בידיים קשורות, והם משלמים בסדר. רוצה?".

בדיוק שידרו בטלוויזיה תוכנית בישול של חיים כהן, ונזכרתי שמזמן לא אכלתי במסעדה טובה. "אוקיי", אמרתי, "אין בעיה". התיישבתי, כתבתי כמה ברכות ושלחתי להם. כעבור כמה ימים התקשרה אלי המזכירה של המנכ"ל. "תשמע" היא אמרה, קראנו את החומר ששלחת, אבל לא ממש התחברנו אליו". מה יש להתחבר, שאלתי, זה בסך הכל כמה ברכות ליום הולדת. "ב' חושב שחסרה התפתחות בטקסט", הסבירה המזכירה. "זה לא מוביל לשום מקום. ב' גם חושב שצריך לחדד עוד את הפאנצ'ים ולעשות עוד שתיים-שלוש סקיצות. תשלח לנו את החומר עד מחר ונחזור אליך".

הבטתי דרך החלון. העצים לא זזו באוויר השרבי. זה הולך להיות לילה ארוך, חשבתי. ניגשתי לעבודה במשנה מרץ והשחזתי את הפאנצ'ים עד דק, הוספתי כמה שירי הלל לסמנכ"ל הכספים ולא שכחתי גם את המזכירה. שלחתי את החומר וקיוויתי לטוב. הפקס הבא לא איחר להגיע. "ב' חושב שחסר קצת רגש", היה כתוב שם בכתב יד לא יציב. "הוא לא כל כך אוהב את החריזה בפסקה הראשונה. נסה שוב". הוורסיה ה-16 שלי כבר נראתה ככה: "ב' וא' המכובדים, איזה מזל שאין לכם ילדים. אם היו לי כאלה הורים, הייתי תולש לעצמי את הביצים" - שלדעתי מראה על יופי של התפתחות בטקסט.

עם אור ראשון סיימתי לכתוב יצירת פאר בת 16 עמודים, הסוקרת את פועלו של ב' מימי העלייה הראשונה, דרך לכידת אייכמן, הנחיתה על הירח ושחרור חטופי אנטבה. שלחתי את הגירסה הסופית והתמוטטתי על הכיסא באפיסת כוחות. כעבור שבוע של שקט חשוד התקשרתי לסוכנת שלי לשאול למה לא חזרו אלי. "אה", היא אמרה, "בסוף הם החליטו לקחת את ניקי גולדשטיין שיעשה להם סטנד-אפ. לא נורא, זה קורה הרבה".

הביאו את הסמארק

אם אתה לא נותן למקרים מהסוג הזה להשפיע עליך, אתה במצב טוב. לפעמים מזמן לך עולם התסריטאות הפתעות נעימות, כמו למשל הפעם ההיא שהוזמנתי לכתוב בתוכנית נוער חדשה. "אנחנו רוצים תוכנית נוער מסוג אחר, אנחנו לא ערוץ הילדים", הסבירה לי המפיקה בעיניים בוערות. "אצלנו מותר לקלל ולהגיד 'חרא' בשידור חי! אנחנו נעשה מערכונים עם סמארק ונזלת, נדבר על חצ'קונים ונעשה הפלה מלאכותית לייב באולפן!".

ברור ששמחתי. סוף סוף תוכנית ילדים נשכנית ובועטת שלא מפחדת לשבור מוסכמות. "לכו הביתה", אמר לנו העורך, "ותחזרו עם מערכונים שלא לוקחים שבויים. יש לנו פגישה עם החליפות מחר, והם רוצים לראות כיוונים". וזה בדיוק מה שעשיתי: כל הלילה ישבתי והקלדתי בזעם מערכונים נשכניים על שלגייה ושבעת האנסים, ועל אחות בית ספר שמבצעת ניסויים גנטיים בתלמידים.

למחרת הגעתי לישיבה, שם כבר חיכו כמה מהחליפות כשארשת ירקרקה על פניהם. "קראנו קצת מהחומר ששלחתם", הם אמרו, "ויש לנו קצת בעיה עם השפה". רק עם השפה? שאל מישהו. "גם עם הנושאים", הם הבהירו. "למשל, אתם לא יכולים להגיד 'תחת' בשידור". אין בעיה, אמרו כוחותינו, נוריד את התחת. "וגם אי אפשר להגיד קקי. וקיא. וסמארק, דפוק, אידיוט, טיפש, תולעת, גשם וטוסטר. אתם גם לא יכולים לכתוב מערכונים על ילדים שמנים, רזים, נמוכים, גיבחים, מדברים עם מבטא, שמסריח להם מהפה, בעלי שפה שסועה, גרוזינים, טיבטים, וכאלה שגרים מחוץ לתל אביב. זה גזעני". סליחה, אמרתי, אבל בפיתוח אמרו לנו שזאת תוכנית נשכנית שבועטת בכל המוסכמות. "בהחלט", הם ענו. "תבעטו בכל המוסכמות, אבל חלש, ולא בין שתיים לארבע".

רקוויאם לכאב בטן

המון פעמים אני מסתבך כששואלים אותי מה אני עושה. "כותב בדיחות" זה הדבר הכי קרוב שהצלחתי למצוא, אבל אני אני עדיין מחפש הגדרה מדויקת. אולי "דחקאי" על משקל "בנקאי". אין מה לעשות: כותב זה לא בעל מקצוע, ואין לזה סיווג בדפי זהב.

הירהרתי בזה כשפגשתי לראשונה את ההורים של מי שהיום היא אשתי. הייתם צריכים לראות עד לאן הגבות שלהם הגיעו כשאמרתי שאני "כותב בטלוויזיה". עד לפני חודשיים, אבא שלה עוד ניסה לברר מה לעזאזל אני עושה בדיוק. בסוף אמרתי לו שאני זה שכותב את השמות שרצים על המסך בסוף כל תוכנית. נדמה לי שהוא קצת נרגע. אנחנו נשואים כבר שלוש שנים.

ל"יצפאן" אני נשוי שנה אחת יותר. התוכנית לא אמורה לחזור מהפגרה הנוכחית, ותקראו לי קוקסינל, אבל אני אהיה עצוב. למרות הלחץ והקושי להצחיק לפי דרישה ורגעי האושר המדודים, שלא לדבר על הקושי להסביר במה אני עובד, בסופו של יום אני עושה מה שאני אוהב ונמצא עם אנשים שאני אוהב. דבר אחד אני יכול להגיד לכם בוודאות: זה מקום העבודה היחיד שקמתי אליו בבוקר עם חיוך, והיחיד שחזרתי ממנו הביתה עם כאב בטן. ולא רק מהאוכל.