והימים ימי מלחמה
והימים ימי מלחמה. שולחני הפך לארעי ואחריו נגרר העט. ימי שלום מאפשרים לי מותרות כגון שולחן כתיבה ועט אהוב המספיג בדף שארית כוחותיי. אבל הימים הם ימי מלחמה. ימים לבנים ארוכים. האם הנמה נרדמה והמלמול ממשיך על שפתיה במקצב משלו. כמוהו המילים. מאגדות לתוכן כאבים. פליטה. אני שארית הפליטה. המילים חובשות פצעי חיילים ואני אורזת אותן למזוודה האדומה הגדולה מדי. זה מכבר גיליתי כי המזוודה הזו גדולה וחלולה מדי. עברתי לשקיות ניילון מדכאות המוליכות את בגדיי ממקום למקום. אני מסמנת עיגול מסביב ומתיישבת. תעירו אותי בבקשה, כשיסתנן השקט. אני מבקשת שולחן קבע למרגלותיו אוכל לתרגל תחושות של עולה רגל נרגש, כל פעם מחדש, למקדש.
בימים כאלה אני עוצמת את עיניי ומדמיינת את טיבט. מדמיינת השתקפויות. העננים משתקפים באגם המשתרע. השתקפויות תמיד נותנות לי תקווה, כמו ז'אנר על-אנושי שמאחד את כולנו לתוך אומה נושמת אחת. אני ונסראללה משתקפים האחד בעיניי השנייה. אני ולוחמיו. אני והחיילים. אני והפליטים הלבנונים. גופי תמה לשמע התלונות הרבות המתנגנות חרישית מפי. מתלוננת על החום, מתלוננת על המקום, מתלוננת על אדם וחברו. מרגישה בדידות, תלישות וחוסר אונים.
והימים ימי מלחמה. המלחמה גזלה ממני את חירותי, את השעות של היותי עם עצמי. את השקט שלי. מחשבותיי נודדות ומתפזרות לרסיסים על כל המדינה המתפוררת הזו. מחשבותיי כמו ידיי, כמו כתביי, כמו ספריי, כמו בגדיי. פאזל שחלקיו נשמטו ממכונית נוסעת, נזרקו בצד הדרך. בתום המלחמה יהיה עליי לאסוף מכל חלקי הארץ את שורשיי. אולי אנבור בהיסטוריה של משפחתי לחפש בה את הדורות הקבועים האלה שהיו נטועים חזק ולא זזו ונעו. אני חושבת על סבתי. על מלחמת העולם השנייה. על סבי. על אבי. מעולם לא הרגשתי כה קרובה. המלחמה זורמת בעורקיי, מחברת אותי מחדש למשפחה, התרפקות על מזוודה, ארעיות קופחת ושיגעון מתמשך.
אני עוצמת עיניי ומרגישה ימים ארוכים וצהובים ספוגים בדמעות. סבתי מוצצת בפיה את לשד עצמות החצץ, מפלפלת בין שיניה את הטעם החם של תפוחי האדמה. מעבירה את החצץ לפיו של אבי כגחלים לוהטים של אשמה ודמיון. תדמיין בני. תדמיין את טעמם הרך של תפוחי האדמה הנימוחים. תדמיין את טעם החמאה. היא מדמיינת אשמה. גחל צורב בקירבה. אשמה על היותה אם בערבות השלג. אשמה על הריון לא מתוכנן. אשמה על בעל שהלך למלחמה ואין יודע אם ישוב. סבתי איננה פה לספר את הסיפור וגם לו הייתה לא הייתה מספרת. הלא כל יום ניכס לה מלחמה חדשה. לא ניתן לעסוק במלחמות ישנות כל עוד עסוקים בללעוס את החדשות. המלחמה נשתכחה כמו הלחם שאגרה מתחת למיטתה, בכיסי חלוקה ובארונה. כמו כל הדברים שהחביאה עד שגם היא שכחה. כעת המלחמה מחלחלת בעורקי הנכדה. הפליטה השבירה, החשופה נוסעת בכבישים שעד לא מזמן לא ידעתי להפריד ביניהם לבין כף ידי. לפתע המלחמה קרעה בינינו. זיהיתי. זו כף ידי. זה הכביש לביתי. ואינם אחד. כף ידי מגששת אחרי פתחי הנשימה דרומה, מערבה ומזרחה בזמן שהכביש לביתי מתפתל ביתמותו.
זה לא מכבר הגעתי מטיול באירופה. זו היבשת שאני מתקנאה בה כל-כך. הלוואי וגם אותי זאוס היה חוטף עכשו והופך ליבשת קבועה. אני מתקנאה בדומם בצומח ובחי. מתקנאה ביצירות הגדולות התלויות לנצח על קירות המוזיאונים. מתקנאה בעץ שצומח ויש לו פנאי לממש את הפוטנציאל ההתפתחותי הגלום ולצמוח לכל הכיוונים. אני הצטמצמתי ונפלטתי. מפי עוד משתלחת צעקת תדהמה. אכזבה המהולה בטעם של דם. חם ומלוח שצורב בתוך פי. זה ממלא אותי. זה הדם שלי. זו הארץ שלי.
תמונות המלחמה מביטות בי. מתוך העיתונים, המחשב והטלוויזיה. אני מתחמקת. מתנצלת. כדרכן הן משיגות אותי: חיילים שנגדעו. חורים בגגות בית. אלפי פליטים. ילדים נכים. כלבים חרדים. תמונות שנישאות בקרבי. סלחו לי. אהבו אותי. חבקו אותי. בצעד אחרון של ייאוש. לפני השינה אני תופרת לי שמיכת טלאים. תמונה ועוד תמונה ועוד תמונה. כך אני ישנה. עם הטלאים שאיתי. עם המדינה. עם המזרח התיכון והכלבה. זו שזקוקה רק לי ולבעלי ולמיטת הקש המתכווצת שלה כדי להרגיש בבית. חלומותיי פורמים את התמונות ליללות של החתול שנשאר שם על ההר.
הימים עדיין ימי מלחמה ובינתיים אני רתוחה. מתוך האדמה פתיל עיקש ותמידי של אש קטנה מבשל אותי לאט ובקפידה. אני הופכת לקדירה. של אבק, דם, קיא, בדידות, עצבות, רסיסי הומור מזדגגים של קמח ומלח. המחאה מתבשלת לאט. באיטיות. העורף כבר תפוס. מתכופפת ללוש עוד מילה לפני שאזרוק לטיפת השמן האחרונה.
- ברוריה, 30 מתגוררת בחיפה
