שתף קטע נבחר

"איך קמים בבוקר שאחרי וחוזרים לשגרה?"

 

"אבל אבא, היית יכול כבר להשתחרר מזמן", כך אמר בכורי אתמול לאביו שהיה בחופשה של יממה. "אבל אבא, אתה כבר שנה וחצי מעל גיל 40, גיל בו הרוב משתחררים ממילואים", הוא המשיך בתמימות ילדית-נערית משהו. "תגיד למפקד שלך: 'המפקד! עברתי את הגיל, שחרר אותי'".

 

החרדה ניכרה בו, התמימות האובדת לאטה ותאבד עם גיוסו לצה"ל בעוד פחות מחמש שנים. החרדה האימתנית שלי החלה לעבור, בכל גופי מצמררת כל פיסת עור. ובערב הוחלט שאנחנו 48 שעות לפני תום המלחמה. ביום שני בבוקר תיכנס לתוקפה הפסקת האש, אמרו אתמול, והבוקר - אמרו 24, כן 24 מילדינו, נהרגו.

 

הפחד, הכאב, הכעס, הצורך לצעוק ולבכות את נפשי לדעת, אינו מרפה. הדיווחים והמסקנות של מדינות ערב, על-פי הכתבות, שמצאו את הדרך לכלותינו, (האמנם?) מרטיטים את נימי החימה והכאב. הלכתי לישון אתמול בלילה אחרי שחזרנו מקניות, כן, הרי בלילה אין אזעקות,עם תחושה קשה בגלל איזושהי חוסר ידיעה. קמתי הבוקר בידיעה שהלב הולך להיקרע מקריאת הכתבות, מ"סיפורי ההרוגים".

 

קראתי, כמו כל בוקר בחודש האחרון, את כל הכתבות, הדיווחים והדעות. וחוץ מכאב שעבר בכל כתבה כחוט השני, אפילו בקריאת המאמרים על האנשים הטובים באמת, שהיו ועודם שם, שמתנדבים, מסייעים, תורמים, פותחים את דלת ביתם, עוברים ממקלט למקלט ומחלקים מזון ותרופות - היה כאב.

 

יום לפני שהמלחמה נגמרת, לפחות כך אומרים, איך מתמודדים עם הכאב העצום המהול בכעס לא מובן? איך ממשיכים הלאה? אפילו את עמדותיי, אמונותיי ומחשבותיי, הצליחה המלחמה הזו לערער.

 

אמרה גולדה מאיר: "אנחנו יכולים לסלוח לערבים על שהרגו את ילדינו. איננו יכולים לסלוח להם על שהכריחו אותנו להרוג את ילדיהם. אנחנו נוכל לעשות עם הערבים שלום, רק כשהם יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו". אמירה כל-כך נכונה אבל כל-כך מתסכלת. הרי הם עדיין שונאים אותנו יותר ואנחנו אוהבים את ילדינו יותר.

 

איך יוצאים מהתסכול הזה, יום לפני הפסקת האש? איך קמים עם ההבנה וההתפכחות הזו בבוקר שאחרי וחוזרים לשגרת חיים, לעבודה, ללימודים בקרוב, לחינוך הילדים, למריבות ולאהבה עם בני הזוג, לקניונים, לקריאת רומנים ולצפייה בתוכניות טלוויזיה מבדרות? איך ממשיכים לאהוב את ילדינו יותר ומאמינים שאפשר לעשות שלום עם אלה ששונאים אותנו כל-כך? ואני, אני רק רציתי לחיות ולגדל שני בנים לתפארת מדינת ישראל, ושישובו הביתה בשלום.

 

  • חנה אמסלם, מתגוררת בחיפה

 

 

  תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים