קורבנות שווא

החלטת הקבינט להורות לצה"ל להרחיב את הפעולה הקרקעית עד נהר הליטני הייתה במקומה אך מאוחרת, מאוחרת מדי. לא זו בלבד, שחלפו שעות מעטות, ואותה לשון חסרת ניסיון, הססנית ומגמגמת, שהבטיחה את השגת כל היעדים לרבות שחרור בנינו החטופים, פירוק חיזבאללה מנשקו והסרת איום הרקטות - פקדה על הצבא לעצור.

בזמן קריטי זה התבשלה במסדרונות האו"ם טיוטת הפסקת האש, אשר לא מאפשרת לישראל להגשים ולו גם יעד אחד מבין יעדיה. ולמרבה הפליאה, ראש הממשלה מקבל את ההחלטה הרעה ואף מנסה לשדר באמצעות מקורביו שביעות רצון והצלחה. בו בזמן ממשיך העורף לספוג אבידות ונזקים, ערים שלמות ממשיכות בפינוי תושביהן, ואילו חיילינו נהרגים ונפצעים, מנהלים מלחמת הישרדות בגבורה, והחדשות משדה הקרב מעציבות ומדאיגות.

מהשבוע הראשון למלחמה גרסו רבים - ואני בתוכם - שלא ניתן להשיג את יעדי המלחמה, כפי שנוסחו על-ידי ראש הממשלה, רק

באמצעות חיל-אוויר ותותחים מהים ומהיבשה, ויש לשלב כוחות קרקעיים באופן מיידי. אבל משנתקבלה ההחלטה השגויה, האומללה והבלתי אחראית לנצור את האש וליישם את החלטת האו"ם, חובת הקברניט להנחות חד-משמעית לעצור את הכוחות המסתערים והמדממים, לתפוס עמדות אש ולהילחם בחירוף נפש אך ורק למטרות הגנה. עד כאן. אבל זה לא קרה, ו-24 חללים נפלו בשבת שחורה אחת.

אילו הייתה המגמה להמשיך בלחימה למען השגת מטרותיה, אדרבא. אך בשעות אלה, לקראת הפסקת אש, לסכן כך את חיי הלוחמים? למי נתונה הזכות המוסרית להורות על כך? מה עוד ניתן לשנות בשעות מעטות, לאחר שלא הצלחנו לעשות כן למעלה מחודש?

כעת, עד כינונה של ההחלטה האומללה והבלתי הגיונית של הפסקת האש הזאת - שלא כוללת אפילו את שחרור החטופים, היעד המרכזי שבשמו יצאנו למערכה - יש להורות על המשך מלחמה לצורכי הגנה מעמדות שולטות ובטוחות. די לדם שנשפך, די לקורבנות השווא.

אהוד יתום, לשעבר ראש אגף מבצעים בשב"כ וחבר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת