משחק הווידאו הראשון הגיח לעולם לפני קצת יותר מ-30 שנים, ואם תרצו להשוות אותו למשחקים של היום תיתקלו בבעייה. הגרפיקה התלת מימדית, מערכות הסראונד, הג'ויסטיקים הרועדים, האפשרות למשחק אינטראקטיבי ויכולתן של הקונסולות הנוכחיות לנגן מוזיקה וסרטים, הופכים את הקשר ביניהם לבין ה"פונג", המשחק הראשון שהוציאה חברת אטארי, למקרי בהחלט. לפחות מבחינה ויזואלית.
|
| משחקי מחשב ישנים (צילום: דלית שחם) |
אבל כנראה שרק הפער הזה, שנוצר בזמן קצר כל כך, יכול לאפשר לנו להסתכל אחורה בתחושת נוסטלגיה מתוקה ולראות את המשחקים הנאיביים האלה כמלאי קסם ולהיזכר איך הם מילאו את הריק הגדול והמשעמם שהיה מנת חלקם של מי שהיו ילדים בשנות השמונים.
אבל בעוד שרוב האנשים זרקו את הקונסולות העתיקות שלהם, או קברו אותן עמוק בבוידעם ובכך איבדו את האפשרות למצוא אותן שוב לעולם, יש כמה גיימרים שלא שחררו את האחיזה מהפדאל (אותו ג'ויסטיק אלמותי של אטארי, עם הידית העגולה) והם מטפחים סביבת משחקים עתיקה שכוללת כל משחק שאי פעם הכרתם.
אחד הגיימרים האלה הוא יריב נחשון, בעל אתר קניות ברשת, המטפח במשרדו מוזיאון מאולתר למשחקי מחשב ומחשבים ישנים. כמעט כל הקונסולות והמחשבים שנמצאים אצל נחשון לא פועלים ולמעשה שוכבים באופן אקראי על המדפים העמוסים. "זה תחביב שאין לנו זמן בשבילו" הוא אומר כשאני שואלת למה הוא לא משקיע יותר באוסף המכובד שלו.
משחקים עצובים
בכלל, נחשון לא לוקח את עניין המשחקים הישנים יותר מדי ברצינות. הוא אמנם אשף לא קטן באטארי 2600 שלו, שדווקא עובד מצויין, אבל הוא נוקט בגישה מאוד צינית כשהוא מתאר את המשחקים כ"פתטיים" או "עצובים".
למקרה שלא הבנתם, נחשון מדבר על הגרפיקה והסאונד בלבד. כי כשאני שואלת אותו אם יש הבדל בין המשחקים הישנים למשחקים של היום הוא טוען שממש לא. "אתה עדיין דמות שהולכת ימינה-שמאלה, למטה-למעלה, קופצת ויורה בדברים שבאים מולה. ובכלל, עוד 20 שנה הפלייסטיישן וה-XBOX יראו לנו כבדיחה מוחלטת".
גיימר אחר הוא גיל זיו,
הנדסאי אלקטרוניקה מירושלים, שמחזיק אוסף עצום (כל-כך עצום שאת חלקו הוא נאלץ להחזיק במחסן מחוץ לבית) של משחקים ומחשבים.
זיו הוא גם אנציקלופדיה מהלכת שיודע בדיוק מתי כל קונסולה יצאה, מתי היא הגיעה לארץ, אילו משחקים נלוו אליה ומי האנשים שכתבו את התוכנה שלהם.
בניגוד לנחשון, זיו מעדיף בהרבה את המשחקים הישנים והוא גם משחק בהם הרבה. "הם גורמים לך להפעיל את הדימיון. לא כמו במשחקים של היום, שכל הגרפיקה והפיצוצים מסיחים את דעתך מהמשחק עצמו".
קשה לפספס את ההתרגשות שלו, כאשר הוא מדבר על הקונסולות והמשחקים, שאת חלקם הוא ממשיך לקנות היום ברשת או בביקוריו בחו"ל. "חלק מהקסם שהיה במשחקים האלה היה העניין החברתי. בגלל שהמשחקים היו כל-כך יקרים, לכל אחד היה משחק אחד או שניים, אז היו נפגשים עם חברים כל הזמן, כדי להחליף משחקים ולשחק ביחד".
"היום כבר אין בארץ התעניינות בתחום הזה" הוא אומר כשאני שואלת אם הוא עדיין נפגש עם אנשים כדי לשחק. "הייתי רוצה לפתוח מועדון כזה, שיקראו לו '8 ביט', לאנשים שאוהבים את זה ורוצים להזכר, שיוכלו להיפגש ולשחק יחד".
