פרק בתמחיר
איך מתמחרים מלחמה? נוסף על המתים - המחיר הצועק, המהדהד שלה. נוסף על הנכים - השעבוד השוטף הנובע ממנה. נוסף על הפצועים - המס הכואב אך בר השיקום שלה. אילו מחירים יש למפלצת הזו, מלחמה שמה?
האם מישהו חושב לעומק לא רק על הנפגעים בְּנפש, אלא גם על הנפגעים בַּנפש? אלה שהיו ערב הלחימה על שפת המצוק ונדחפו בעקבותיה אל התהום? אלה שעלו כבר על נתיב התאוששות, שנראה היה כי יוכלו לעזור לעצמם, ונסוגו למצב של נזקקים חסרי אונים?
לחלקם זה קרה עקב התבוססות ממושכת בחברת אנשים זרים במרחב-לא-מוגן מאיומים נפשיים. לחלקם זה קרה כי בחירתם במקום המגורים היא כורח כלכלי שהמלחמה הוכיחה לגביו כי מי שמשלם פחות, בסופו של דבר משלם יותר. לחלקם זה קרה כי חייהם הם טרגדיה של טעויות, פנימיות וחיצוניות, והמלחמה הארורה הזאת היא עוד תקלה מצערת ברצף.
יש מהם שחרדת הנטישה הבסיסית שלהם קיבלה צידוק מחורבן כשהתחוור להם שאם אין אני לי - אפאחד לי. יש מהם שמתפקדים נפלא בעתות שגרה, ואי היציבות של השבועות האחרונים, על ההרעשות והנדודים והבריחות והשיבוֹת, הוציאה מהם סודות שגם הם לא ידעו ששמורים אצלם בבטן. יש מהם שלמראית עין יחזרו לתפקוד מלא, אבל כל בלון יומולדת מתפוצץ יעורר בהם פרצי רעידות בלתי נשלטים בכל הגוף. הרבה פגועי נפש יתהלכו בינינו בשוך הקרבות, וישאו את נס הפוסט-טראומה לגמרי לא בגאון.
וישנה הכלכלה, נסיכת הגאות והשפל, שבכל פעם שאנחנו חושדים בה שהיא בכיוון הנכון, היא עושה תפנית אל הלא נודע. לא רק שנוצרה ירידה משמעותית בנפח הפעילות הכלכלית, היא גם הוסטה דרומה. הצפון הוצא מחוץ למחנה בכל הקשור למסחר. העצמאים, בעלי העסקים הקטנים והבינוניים בצפון, המושכים משכורת חודש בחודשו, נאלצו לממן את מסעות ההימלטות והנחמה, ונטלו הלוואות בהיקפים מבעיתים כדי להתקיים בערי המקלט בהן הם שוהים. יארכו חודשים עד שכושר ההחזר שלהם ישוב למימדיו הטבעיים.
ישנו התקציב שהאמנו שאנחנו יכולים לשמור במצב מאוזן והנה הוא מלוכסן לכל התחזיות. מעבר לחריגה הצפויה, יבואו צמצומים וכיווצים, הצרות היקפים וגילוחים למיניהם, וכל התוכניות היפות (על רעבים שישבעו ועניים שיִימָשו מן הדלות ותרופות שיוכנסו לסל - כי יש מחלות שהן מלחמה יומיומית - וכיתות-גדולות-מימדים שיקבלו פיגורה הגיונית), יקבלו זריקת הרדמה וישקעו בשינה עמוקה.
ישנו הרכוש, עניין שולי כביכול, אבל כשפורטים אותו לפרוטות מגלים שהוא בית, ושייכות וביטחון, ותמונות מהעידן הטרום-דיגיטלי שעלו באש, וחפצים שערכם הסנטימנטלי עולה עשרת מונים על ערכם העיצובי הכעור משהו, והדובי-שרק-איתו-אני-יכול-להירדם-ושכחנו-לקחת-לפני-שברחנו, והסידור המסוים של הרהיטים בין הקירות שהגדיר את יושבי הבית. זה לא סתם רכוש, זו זהות.
ישנם בעלי החיים, אלו שאנו מתנחמים בהם, והם מבקשים עכשיו נחמה בעצמם. עזובים, מורעבים, חולי געגועים ולא מבינים איך זה ששכחו אותם בבית. וזה במקרה שנשאר בית. וישנם היערות, אלה שאנחנו בורחים אליהם כששחור לנו בנפש והיא מחפשת ירוק, שהאויב הצית בהם אש זרה והם עומדים מפוחמים, נטולי יכולת לרפא.
ויש עוד המון מחירים, גלויים וסמויים, שישולמו, בריביות רצחניות שמזכירות שוק אפור, כי מלחמות הן עסק מזוין ויקר.
- דורית ברזילי, מחשבת עלויות ומס "שולי", ומנתחת סיכונים שנשלם עליהם בריבית דריבית. לטור הקודם של דורית לחצו כאן
