מלחמת האליטות וקורי העכביש
הקונספציות של נסראללה ודמגוגים עדתיים קרסה במלחמת לבנון השנייה
איזו מן מלחמה הייתה מלחמת לבנון השנייה? שונה ממלחמות ישראל הקודמות, שונה מהכתוב בספרי מדע הלחימה, שונה מהצפוי. מלחמה מוצדקת, נחוצה ורבת הישגים, אך גם מלחמה מבלבלת, מרה ורבת-קורבנות. ועוד היא הייתה:
מלחמת קורי העכביש. היעד האסטרטגי העליון של חסן נסראללה בהתגרותו בישראל היה לחשוף את מה שהוא רואה כחולשת היסוד של החברה הישראלית (הבנויה מ"קורי עכביש", כהגדרתו): סגידתה ליציבות ולסיר הבשר, וכפועל יוצא: אי-נכונותה להסתכן במלחמה. הציונים בישראל, טען נסראללה בנאומיו הרבים, כבר לא נחושים להילחם כמונו, "תנועת ההתנגדות" המוסלמית. הם נהיו רכים, ותרנים, רודפי החיים הטובים. הקונספציה הזו קרסה במלחמת לבנון השנייה. ישראל הוכיחה שחוסנה לא נשחק, ושלא נשחקה המוטיבציה שלה להגיב על איום שנתפס כקיומי במלחמה כוללת, יהיה מחירה אשר יהיה - בנפש ובמשק. הנכונות הזו של היהודים להגן על ארצם, עד כדי איבוד פרופורציה, היא מרכיב בסיסי בכושר ההתרעה הישראלי מול הסביבה הקרובה והרחוקה.
מלחמת האליטות. המעמד הישראלי המבוסס שלח את מיטב בניו ואבותיו הישר לשדות הקרב בלבנון, אל לב החזית המדממת, שם הם לחמו בחירוף נפש. בין החיילים שנפצעו ונהרגו במלחמת לבנון השנייה בולט השיעור הגבוה של בנים ואבות למשפחות מן המעמד הזה. נפילת בנו של הסופר דויד גרוסמן היא הביטוי הסמלי הדרמטי ביותר לכך. דמגוגים עדתיים ניסו בעת המלחמה להציגה כמהלך צבאי שבו ה"אשכנזים" שולחים את ה"מזרחיים" להיהרג כבשר תותחים. בפועל מציירת הסטטיסטיקה הדמוגרפית תמונה שונה לגמרי, אלא שעצם השימוש בעדתיות במלחמה פסול ומקומם.
מלחמת הפרשנים. במלחמת לבנון השנייה התגלה אצלנו אוצר טבע חדש: מתברר שלצד הפרשנים הצבאיים המוסמכים, שמספרם אינו גדול, מצויות בארץ עוד מאות רבות של מומחי-צבא מטעם עצמם, המסוגלים בשנייה אחת לנתח שדה קרב הכי מסובך, להשיא עצות מפורטות למנהלי המלחמה, לאתר את המועד הנכון להזזת גדודי השריון ולבקר את ההחלטות שקיבלו מפקדי הגזרות והחטיבות. מי ששירת אי-פעם בצה"ל בדרגת סג"מ ומעלה (וגם מי שלא שירת) תפס במלחמה זו פוזה של ידען צבאי מהולל, שופע ביטחון עצמי ובמיוחד שופע הערכות ביקורתיות נחרצות. תוך כדי כך איבדו גם אי-אלו אמצעי תקשורת את שפיות דעתם ושכחו שעליהם לשרת את ציבור הקוראים, ולא את עצמם.
מלחמת הרווח וההפסד. יש מלחמות שתוצאותיהן חד-משמעיות, ויש שהתשובה לשאלה "מי ניצח" ניתנת בסיומן בצורת חישובים והשוואות. על מלחמת לבנון השנייה ייכתב שישראל ניצחה בה - צבאית ומדינית - ב-80%, הפסידה ב-20%. חיזבאללה, להיפך: הפסיד ב-80%, ניצח ב-20%. עם כניסת הפסקת האש לתוקף, מצבה של ישראל טוב בהרבה מכפי שהיה ב-12 ליולי, המצב של חיזבאללה גרוע בהרבה. אבל גם עשרים אחוזי הפסד כואבים.
מלחמת העורף. מאז מלחמת הערים בין טהרן לבגדד בראשית 1980 לא ספג אף אזור גיאוגרפי כמות כה גדולה של רקטות וטילים, כמו הצפון הישראלי בימי מלחמת לבנון השנייה. הקטיושות הרגו, הרסו, פצעו פיזית ונפשית וגרמו נזקים גדולים. פגיעתן רעה. ובכל זאת, ואף-על-פי-כן, התברר שהנשק הזה - שחיזבאללה הצטייד בו בהמוניו בעשור האחרון - אינו בבחינת איום אסטרטגי על המדינה. עם ארגון ציבורי-ממשלתי נכון יותר, אנושי יותר, מתחשב יותר וביורוקרטי פחות, ניתן היה למנוע את הסבל של החלשים, שהופקרו בצפון המדינה כבר תחילת המלחמה. נסראללה, צא וראה: מי ששרד 4,000 קטיושות שלך הוא עורף קשה עורף.
עוד בבלוג: הישג מדיני היסטורי
נחישות והרתעה
צילום: איי אף פי
מומלצים
