את מלאכת ניתוח הביצועים של דן חלוץ בתקופת המלחמה אשאיר בשמחה לאחרים. אני אזרחית מן השורה, ואין לי כל יתרון בהערכת מעשיו ומחדליו, אם היו כאלה. אמת, הולכת ומתגברת ההכרה כי גם טובי פרשנינו לא מוצאים את ידיהם ורגליהם בעשן הקרב. אבל חזקה עליהם שייצרו, כל אחד בדרכו, מערכת נאה של דימויים, שיבנו סיפור מוצק בו הם מאמינים בכל לב.
לא צריך להבין דבר וחצי דבר בניהול מלחמה כדי לדעת שדן חלוץ צריך ללכת הביתה, עכשיו, מיד, אחרי שהתגלה
כיצד ידע לדאוג לעצמו יפה ביומה הראשון של המלחמה. לא מפני שעבר עבירה פלילית: משפטנים כבר עמדו על כך שככל הנראה לא נעברה עבירה. אבל אות קלון ציבורי כבר יש, והוא אינו מגיע אפילו מתחום המוסר, אלא מתחום הדימויים.
מהו מעשה כשר-אבל-מסריח? זהו אקט שמבחינת הדין הנוקב את ההר, יאה לכל דבר. מחוללו אינו ראוי לעונש על-פי אמות מידה מחמירות של צדק. מחוללו ראוי, עם זאת, למידה גדולה של גינוי ציבורי. הגינוי מופעל כיוון שעל-פי תפיסה ציבורית של דרך ארץ, אנשים הגונים וטובים אינם נוהגים כך. הגינוי חמור בהרבה ומוצדק פי כמה כשמדובר במלחמה שבה, בהיעדר ניצחונות קונקרטיים, גם הרמטכ"ל נאבק על דימוי.
למרת המבוכה, למרות ההבנה שלא נמצא מענה צבאי הולם לאיום על הצפון, למרות המתים המיותרים, למרות הכשלים הברורים מאליהם - מבקש הרמטכ"ל מן הציבור בכללותו להאמין ביכולתו של צה"ל, ביתרונותיו המוסריים, בסיפור מנחם שבו העובדות נדחות הצידה מפני לכידות חברתית באמצעות תיזה המוסכמת על הכל, או כמעט על הכל. אלא שמי שמבקש אמון ציבורי בזמן כזה, מי שמבקש שנקשיב לסיפור הנושן שפעם היו בו פחות בקיעים, אינו יכול לחרוג בעצמו מן הדימוי שלו-עצמו בתוך הסיפור. אילו היה הרמטכ"ל גיבור בדיוני, מחברו לא יכול היה להמציא כתם מוסרי בדיוני דרמטי כמו זה שמתפשט והולך על פקודת המכירה של דן חלוץ, בדיוק בשעה שפקודות אחרות שלו שולחות אנשים אל מותם.
האנשים הללו הגיעו אל המלחמה הנוכחית כשהם מצוידים במידה גדולה של אמון כלפי הגוף שחלוץ עומד בראשו. בסיפור הלא-כתוב של ישראליות מושכת בתלם, בעת מלחמה, הרמטכ"ל הוא מי שינהל את הקרבות מתוך דאגה מתמדת, חד-משמעית
ובלתי פוסקת לשלום חייליו. אם ייכשל בקרב, ייתכן שיודח וייתכן שיוכרז אחר-כך כגיבור טראגי, שהיה צריך לשלם בגופו ובקריירה שלו את מחיר כישלונותיהם של אחרים. בסיפור עליו גדלנו, אין מקום לאיש שמטלפן לפקיד הבנק שלו כשחייליו נהרגים. אין מקום להעדפתו של אינטרס פרטי - ואפילו לגיטימי מאין כמוהו - בזמן הזה. אין מקום למעשה המתפרש כציני עד אימה, כמעורר חלחלה עמוקה בקרב הורים לחיילים, שלא לדבר על החיילים עצמם - במיוחד אלה שנהרגו לפני שהספיקו לטלפן לפקיד שלהם.
ומשום כך דן חלוץ יכול לבחור באחת משתי חלופות לא נעימות: להתפטר תוך הכרה בקלונו ובקשת מחילה, או לא לעשות דבר, ולראות כיצד הולך ונסדק הסיפור שיאפשר גיוס מאסיבי גם במלחמה הבאה, שגם לתוכה ישלח חיילים המשוכנעים בצדקתם ובצדקתו ובהגינותו העילאית של מפקדם העליון.
חלוץ כבר הוכיח מידה לא מבוטלת של חוסר רגישות ציבורית בהתבטאויות בעבר, וספק גדול אם יזוז מכורסת הרמטכ"ל מרצונו. ספק גדול עוד יותר אם יודח משם באמצעות ועדת חקירה במלחמה, שכולם ירצו לשכוח אותה מהר ככל האפשר. אבל גם כדי שנוכל לשכוח את המלחמה ולהמשיך לזכור רק את הדימוי, כפי שהוא רוצה, הוא חייב ללכת. מי שמעל בדימוי באופן כה מכוער, אינו זכאי למידת האמון הנחוצה כדי שפקודותיו - מעבר לפקודות מכירה - אכן יבוצעו.
