ערב תרבות

מחול: מה שמתחת לפני השטח - "עננים ומרק"

בפעם האחרונה שראיתי יצירת מחול של נעה דר נשרטתי עמוק כל כך, עד שהרגשתי כאילו דפקו לי את השאסי ללא תקנה. ואני אפילו לא יודעת בדיוק מה זה שאסי. למופע הטראומתי קראו "בארץ שחורה שחורה", ובעיני חסרות הרחמים הוא היה אינפנטילי במידה כזאת, שחישבתי לשגר את דר עצמה לארץ שחורה שחורה.

אבל מאז עברו הרבה מים בצנרת החלודה של תל אביב. השאסי כבר בסדר, ודר עשתה את "עננים ומרק" - שהוא לא פחות מתיקון. יש בו חמש רקדניות ושלושה רקדנים שבונים בגופם קומפוזיציות חברתיות מתוחכמות, נקיות ומופשטות. אלה בודקות את המתחים בין יחיד לקבוצה, את גבולות היכולת של הקבוצה להכיל את היחיד, ואת הכוונונים העדינים בין העולם הפנימי למציאות החיצונית.

אהבתי את ההבעות הרובוטיות והמאומצות של הרקדנים. אהבתי את המוזיקה הנקייה, הקרה, של אבי בללי. אהבתי את זה שדר ויתרה על המלודרמה, וחיברה יצירה שעשויה מהמרכיבים הכי ערומים ובסיסיים של מחול: הגוף והמשקל שלו, הקומפוזיציה והמשמעויות שלה, החזותיות והצליל והמקום שבו הם מתחברים.

נכון שפחות אהבתי את מה שקורה לקראת החצי השני של המופע, כשאחת הרקדניות מספרת על החברה הכי טובה שלה. אחותי, אני אומרת, כשמספרים לקהל על אשפוז של מישהו, עדיף לעבוד על אינטונציה יותר מגוונת מזאת שאת משתמשת בה על כוס בירה. למרות זאת, את בהחלט מפצה אחר כך בסולו מקסים, סיום הולם למופע מקסים.

הצגה: סטיילינג מצפוניסטי - "חורף בקלנדיה"

לפני שנפתח בדיון נוקב על "חורף בקלנדיה", האירוע הפוליטי הכמעט יחיד שקורה היום בתיאטרון הקאנוני (טוב, כמעט קאנוני. בכל זאת מעורבים פה ערבים), כדאי להבהיר דבר אחד: אנחנו יפות נפש. נכון, האינטרסים שלנו בעניין הזה לא לגמרי טהורים. האמת היא שהפנמנו את החוכמה "נפש בריאה בגוף בריא", והחלטנו שאותו עיקרון עובד גם עם נפש יפה. אלא שכדי לטפח את הגוף יש לנו מיליון עזרים קוסמטיים, וכשהמצפון מתחיל להציק קשה למצוא חוקן שינקה אותו.

ההצגה "חורף בקלנדיה" מבוססת על ספרה של ליה נירגד, פעילה במחסום וואץ', ומתארת את שגרת המחסומים. יש בה רגעים קשים, מצחיקים, נוגעים ללב ומכעיסים, והיא מתרחשת בחלל שמשרת בהצלחה את המטרה: קלסטרופובי ומזכיר מקלט, מנהרה תת-קרקעית או כלא עותומני ישן.

אבל בסופו של דבר, "חורף בקלנדיה" היא הצגה למצפוניות עם ליפסטיק. כי כל השחקנים בה מלבד אחד עברו מילה בגיל שמונה ימים ולא בגיל 13; כי היא מניחה שאיש לא יודע מה קורה במחסומים, במקום להתמודד עם העובדה שכמעט כולם יודעים ובוחרים להתעלם מתוך כעס או שנאה או עייפות; כי למרות עבודת הקודש, אין בה שום תובנה חדשה על המציאות הישראלית.

כדי לראות את "חורף בקלנדיה" צריך לנסוע לקלנדיה בחורף. או לפחות לראות את "מחסומים" של הבמאי התיעודי יואב שמיר. שם, עם השחקנים האמיתיים, זה באמת לא נעים.