קצת צניעות, רבותיי

בבוקר חטיפת החיילים, עוד בטרם הבנו שלפנינו מלחמה עקובת דם, "התבשמנו" במילים הלוחמניות של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. כאיש אחד הם יצאו בהכרזה ש"לבנון חוזרת 20 שנה לאחור".

מבזקי החדשות, כותרות אתרי האינטרנט ושידורי הרדיו, השמיעו שוב ושוב את קולם המאיים. רבבות תושבי הצפון סימנו על לוח השנה המודבק על דלתות המקררים שהמהלומה תארך שלושה ימים לכל היותר. בתום אותם ימים הערבים יכרעו ברך והחטופים יחזרו גאים וזקופי קומה.

אלא שהכל קרה הפוך על הפוך. בתום אותם שלושה ימים מלאי תהפוכות רגש קרה דבר נורא. הצורר מביירות פגע בספינת חיל הים, אחת המשוכללות עלי אדמות, ועוד עשה זאת בשידור חי אל תוך אוזניהם הנדהמות של קשבינו. כמובן שצה"ל התנער לזמן מה, אך לבסוף הודה (דבר שחזר על עצמו) שזה אכן קרה. הוא הוסיף מלח על הפצע כאשר דאג לעדכן אותנו שאילו ידע שבידיו של האויב נשק מסוג זה, הספינה יכולה הייתה להתגונן מראש.

זהו טיעון פשטני ועלוב שאין כמותו. אני לא מכיר אפילו ילד רך שיוצא לריב כנגד בן גילו שאינו יודע מהם הייתרונות או המגבלות שלו. רק תגידו לי בבקשה, למה אנחנו אמורים להאמין לכם שאכן מה שאתם אומרים הוא נכון? היכול להיות מבחן אמיתי מזה? מתי חשבתם, לכל השדים ורוחות, לנסות את המערכת - אם לא בשעת אמת?

יום רדף יום, בינתיים המטוסים באמת החריבו עשרות בניינים, גשרים וסתם מחסנים ריקים. לבנון אכן חזרה 20 שנה לאחור מבחינת מצב התשתיות ואורח חיי התושבים שהורע עד מאוד. אבל גם אנחנו התחלנו לטעום את נחת זרועו של אותו צורר מביירות. טילים נפלו כגשם ביום חורף בכל אזור הצפון והאיום על חיפה לא איחר לבוא. שוב יצאו אותם שלושת המופלאים שלנו והשמיעו את איומם בתרועות גבוהות. "אם טילים ייפלו על חיפה דינה של ביירות הינו חורבן סופי", הם הכריזו.

רבותיי, קצת צניעות לא תזיק לנו. טילים נפלו על חיפה. ועוד איך נפלו. אבל לתל-אביב הם לא הגיעו.

אני שמח פעמיים שהטילים לא נחתו בגוש דן. ראשית כל, נחסך סבל נורא מעוד שני מיליון בני אדם. ועוד יותר חשובה העובדה שנחסך מטייסנו לחוג במעגלים מעל שמי ביירות בחיפוש אחר עוד מבנה נטוש שעדיין עמד על תלו.

בינתיים, כל-אחד לפי תחושתו ויכולת השיפוט שלו התחיל להזיז את תאריך סיומה של המערכה שסירב לבוא. המשפחות במרכז ובדרום הארץ, שהבינו שהסכנה אמיתית, הציעו את מזרון מיטתם. אם יש רווח מהמלחמה הארורה הזו, זוהי הסולידריות בין העדות והזרמים השונים שנוצרה כאן.

הנה דוגמה להפגנת סולידריות מהעת האחרונה שנחקקה בזיכרוני. אני בן לקהילת יוצאי אתיופיה שבתקופת טרום המלחמה היה עד לתגובות מלאות יוהרה וזלזול כלפינו. לא פעם קראתי, גם באתר זה, אמירות מעליבות אודותנו. כעת, כאשר טובי בניה של הקהילה נפלו לצד חבריהם ילידי הארץ ועולים נוספים, לפתע זכינו למילים כבירות שעוד ימים רבים יעברו כדי שאוזניי יוכלו להתרגל אליהן, בתקווה שלא יתנדפו בעוד מועד.

כדי שנוכל להסתכל בעיני האלמנות, היתומים והורי החיילים שהמחיר אותו שילמו היה הכרחי, אנחנו צרכים להרכין ראש להודות בטעויות וללמוד מהן. ציניות וצניעות אינן תכונות מולדות אלא נלמדות.

• אברהם אדגה, סופר, תושב אזור צפון. לטור הקודם של אברהם לחצו כאן