יורד להגנה
ב"הגנה של לוז'ין" בורא ולדימיר נבוקוב גיבור עם אישיות שהיא כמו נייר סופג: הוא יכול להיות נסיך או מלך, גאון או מובטל עצלן וחסר יכולת, כוכב או חדל אישים
לוז'ין הוא שחמטאי גאון. כבר כשהיה ילד המשחק ייחד והבדיל אותו מילדים אחרים. בגיל ההתבגרות היה לכוכב, ילד הפלא של עולם השחמט. בבגרותו הוסיף לשחק שחמט, אבל הפלא נשחק. הוא היה לשחקן מקצועי בשורה הראשונה של שחקני השחמט בעולם. נוסע ממקום למקום, קצת כמו כוכבי הטניס של ימינו, לוז'ין מתנהל מטורניר לטורניר, וכל מה שהוא רואה זה בתי מלון ולוחות של משבצות שחורות ולבנות.
משחק השחמט זה כל מה שיש ללוז'ין, הגיבור העגמומי ומכמיר הלב של הספר "ההגנה של לוז'ין" מאת ולדימיר נבוקוב הגדול. ומשחק השחמט הוא גם מטאפורה לדבר מה אחר וגדול, כוח עליון שמשתלט על החיים, תחביב שיצא משליטה, גורל, אובססיה. כמו שלפעמים האמנות היא עבור האמן, העיסוק הגופני עבור כוכב הספורט, הכתיבה עבור הסופר. השחמט, שבהתחלה נתן טעם וייחוד לחייו של יוז'ין, כבש את נפשו, השתלט על חלומותיו, הפך לחזות הכל.
"ההגנה של לוז'ין" הוא הרומן השלישי שכתב נבוקוב, עדיין בשפה הרוסית, והוא התפרסם לראשונה בשנת 1930. "לוז'ין האומלל נאלץ להמתין 35 שנים עד להופעה של המהדורה האנגלית", כתב נבוקוב בהקדמה למהדורה האנגלית, הקדמה שמופיעה בתחילת הספר. וכבר ההקדמה הקצרה הזאת מדגימה את הכישרון המופלא של נבוקוב שבכתיבה שלו יש, בין השאר, חוכמה וידע ואינטלקטואליות, עליצות לשונית וחדוות שפה מתפרצת, נטייה להתחכמות וארכנות טרחנית מסוימת, והשילוב המדהים של יהירות קלילה לצד צניעות מופלגת.
נבוקוב כותב בשתי וערב. הוא מכסה שטחים עצומים ונשאר נאמן לאותו מסלול, עם אותו גיבור ואותו סיפור. בהקדמה הוא כותב: "...דימויי השחמט ששתלתי ניכרים לא רק בתמונות נפרדות אלה; ניתן להבחין בהשתלשלותם גם במבנהו הבסיסי של הרומן המלבב הזה". המבנה הבסיסי של הרומן כולל, כנהוג, התחלה, אמצע וסוף. החיים של לוז'ין מילדות, דרך נערות ועד בגרות. אבל כמו בדרך כלל אצל נבוקוב, העלילה שם, אבל היא לא העניין. הוא משתמש בעלילה כדי להגיע לדמויות ולהתרכז בהן. שנות הכוכבות של לוז'ין חולפות בפסקה. הילדות מתוארת יותר בפירוט ועיקר הספר מתרחש בהווה של אחרי: אחרי הכוכבות, אחרי השחמט, אחרי החיים.
בורח מיריבים סמויים
שם הספר, "ההגנה של לוז'ין", מתאר מהלך הגנתי שלוז'ין המציא כדי לעצור את התקדמותו של היריב. המהלך אמור להציל את משחקו של לוז'ין, להביא ניצחון ולהחזיר אותו לצמרת. את המהלך הגה לוז'ין בראשו. בכלל, ככה הוא הכי אוהב לשחק, בלי הטרחה של הזזת הכלים ממשבצת למשבצת. ובתוך ראשו של לוז'ין, שחוץ משחמט אין בו כלום, אין קו המפריד בין המשחק לחיים והרדיפה אחריו של יריבים סמויים מהעין היא טוטאלית ואבסולוטית ובכל מקום, ולכן הצורך במהלך הגנתי והלחץ למצוא כזה גובר. אבל ממה בעצם יוז'ין זקוק להגנה?
ממשחק השחמט האימתני שהעולם מנהל נגדו.
העולם של לוז'ין הוא משחק מראות מורכב ומשוכלל בו כל אחד רואה לוז'ין אחר. אבא שלו ראה בו ילד סתום ולא מובן, אכזבה. הוא לא הצליח להתרגש מהפלא שלו. עבור אשתו הוא אמן גאון, איש גדול שאת גדולתו אינה מבינה. עבור החותנת הוא עצלן, תפרן, עלוקה חברתית. לוז'ין הוא דף חלק, שקוף. הוא חסר אופי וחסר צורה. הוא יודע רק שחמט. כל שאר הפעילויות האנושיות הן יבשת זרה ואבודה עבורו.
האישיות הדהויה של לוז'ין היא כמו נייר סופג: באור מסוים, בקריאה ספציפית, הוא יכול להיות נסיך או מלך, גאון, מובטל עצלן וחסר יכולת, כוכב, חדל אישים. כל מפגש אנושי, אם בדמויות אחרות בטקסט ואם מול קוראים שונים, מוציא אותו אחר. "ההגנה של לוז'ין" הוא טקסט רב שכבתי וצלול. יש בו שפע של דברים: סיפור אנושי פשוט וקורע לב, סאטירה חברתית משעשעת על החברה הגבוהה וערכיה והצביעות שבה, דיון תיאורטי על אמנות ויצירה והתמסרות ואובדן דרך. הספר הוא חגיגה ספרותית עולצת המוגשת בעברית עשירה ויפה ומדויקת פרי תרגומו של רונן סוניס. "ההגנה של לוז'ין" הוא גם קליל וגם כבד, גם מעמיק וגם צבעוני, גם מורכב וגם פשוט. ובשתי מילים: נפלא. נבוקוב.
"ההגנה של לוז'ין", ולדימיר נבוקוב, עם עובד, 230 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
