כל-כך מלאים בעצמם
כמו ברק, שידע טוב מכולם, גם חלוץ מוכיח שהאינטליגנציה הרגשית ממנו והלאה. את מחיר הנרקיסיזם כולנו משלמים
"אתה פיקח ומנוסה ממני במלחמה, אבל אני ותיק יותר בפוליטיקה ולמדתי מהשגיאות שלי", אמר ביל קלינטון לאהוד ברק. לא כן אהוד ברק, הוא לא למד מהשגיאות שלו, ולא כן דן חלוץ. כבר יומיים שהרמטכ"ל כועס ומתוסכל ולחלוטין לא מבין מה כל-כך מתנפלים עליו בפרשת מכירת המניות הזאת. "אני לא מתכוון להיגרר לנמיכות כזו, שמטילה ספק באינטגריטי שלי. אני גם אזרח. יש לי המשק שלי. זו הטלת כתם שאין לה יסוד". נדמה לי באמת שהשאלה היא לא האינטגריטי של דן חלוץ; כולם דנים האם זאת אטימות להתנהלות הציבורית, האם זאת שחצנות או יהירות.
נרי ירקוני, עוד טייס קרב (מיל') עתיר זכויות, אמר ברשת ב' שהאמירה שהוא מרגיש "מכה קלה בכנף" כשהוא מפיל פצצה, היא מין שפה פנימית כזאת בחייל. אבל, הוסיף ירקוני, "האמירה של המכה הקלה בכנף הייתה צריכה להביא לסטירת לחי מסוימת ולהתעשתות, וזה לא קרה. כי אנו רואים את ה- I don't care (תשובתו של חלוץ לאילנה דיין על שאלת ועדת החקירה) ואנחנו רואים את הפרשה. זאת טעות והוא צריך להפנים אותה". ובכן, רב-אלוף חלוץ ממש לא הפנים. כי אגוצנטרים, או אם תרצו - נרקיסיסטים, אינם לומדים דברים כאלה.
אני, כמובן, לא פסיכולוגית, ולא איבחנתי את דן חלוץ מעולם. אבל כמו רוב האנושות והאנשים, גם אני רואה חוסר מוחלט של אינטילגנציה רגשית כששמים לי אותה ככה בפנים. ככה זה כשבמקום להגיד למשפחות השכולות, להורי החטופים ולכל החיילים שלך, סליחה, טעיתי, אתה אומר: "זה לא ראוי לשום הסבר". נרקיסיזם היא הגדרה פסיכולוגית לאנשים שרואים רק את עצמם ולא אחרים. נרקסיסטים הם אנשים שיש להם כשל בהבנה חברתית. יכולה להיות להם אינטליגנציה אנליטית ואחרת מאוד גבוהה, אבל אין להם שום אינטליגנציה רגשית. לכן, אין להם שום הבנה איך הפעולות שלהם משפיעות על הסביבה, איך הן מתקבלות בקונטקסט שהוא לא רק שלך.
מחקר חדש שנעשה באוניברסיטת פנסילבניה, ומצוטט באקונומיסט, ניתח את ההשפעה של מנכל'ים נרקסיסטים על החברות אותן הם מנהלים. משום שגם הם לא יכלו לאבחן באופן אישי אף אחד מהמנכ"לים, הם חיברו מדד של נרקסיזם בפרמטרים ציבוריים: שכיחות תמונת המנכ"ל בדו"ח השנתי של החברה, נוכחותו בהודעות לעיתונות, אורך הקטע הנכתב עליו בטקסטים המתארים את חברי ההנהלה, השכיחות שבה הוא משתמש בגוף ראשון-יחיד בראיונות וגובה חבילת השכר שלו ביחס למנהל בעל חבילת השכר השנייה בגודלה בחברה. משום שהצבא הוא לא חברה פרטית, עלינו להסתפק במקבילות לפרמטרים האלה: נוכחותו המסיבית של הרמטכ"ל בתקשורת, התבטאויותיו הרבות בשלל עניינים, כמות הראיונות הנרחבים שנתן בזמן שהלחימה הייתה בעיצומה, המודעות הגבוהה ועיסוק במצב הפיננסיים שלו בכל עת.
אבו-מאזן ונאווה החליפו זכרונות
עוד מנהיג ישראלי שסובל מאותם תסמינים בדיוק הוא אהוד ברק. גם ברק ראה את מה שהוא ראה וזהו: בספר "קמפ-דייויד 2000 - מה באמת קרה שם?" מתארים דני רובינשטיין, רוברט מאלי וחוסיין אגא כיצד התעקש ברק על קיום הפסגה אף שלא הייתה מוכנה, אף שהאמריקנים היססו והפלסטינים התנגדו למתכונת ולעיתוי. הוא התעקש גם לראות במו"מ הזה "הכל או כלום" ולשמור את הקלפים אצלו עד ל"רגע המכריע", שבדיוק בגלל זה לא הגיע מעולם. לשאלתו של ההיסטוריון בני מוריס על שפת הגוף הלא-ידידותית שהפגין כלפי ערפאת, ועל כך שבמהלך קמפ-דייויד נמנע כמעט בעקביות מלהיפגש עמו, ושדברים אלה תרמו לכישלון הפסגה, השיב ברק: "אני המנהיג הישראלי שנפגש עם ערפאת יותר מכולם...הוא ביקר אותי בביתי בכוכב יאיר, שם אשתי בישלה עבורו. אבו-מאזן ונאווה החליפו זכרונות על צפת..." אכן, קשר אישי עז. מאז כישלון הפסגה ההיא סיפר לנו ברק שהוא חשף את פרצופו האמיתי של ערפאת: מבחינתו באמת, ערפאת לא ראה את מה שברק חשב שהוא צריך לראות. וגם ברק לא מבין עד היום איפה הוא טעה.
משום שנרקיסיזם דוחף בדרך כלל אנשים לחפש עמדות של כוח והשפעה, אחוז שלהם בין המנכ"לים והמנהלים גבוה יותר מאשר בכלל האוכלוסייה. איך הם משפיעים על התנהלות החברה? הם נוטים לעשות שינויים גדולים בהשקעה במשאבים חשובים (בחיל האוויר במקום בחילות השדה, למשל, או בוועידת פסגה כאן ועכשיו במקום בתהליך הדרגתי); נוטים לעשות מיזוגים ורכישות גדולות יותר (הפצצות מסיביות או הימורים של הכל או כלום). הם אנשים שרואים את תמונת העולם שלהם - ורק אותה: לא משנה מה אומרים השותפים למו"מ או לפעולה ומה אומר המודיעין - הם יודעים הכי טוב מכולם. והם פועלים בדרך שלהם - או בשום דרך. כלומר, בדרך שלהם. וככלל, הפעולות שלהם מביאות לתוצאות קיצוניות: או רווחים גדולים מאוד או הפסדים גדולים מאוד. ובכן, הפעולות בקמפ-דייויד ובלבנון הביאו לנו הפסד גדול מאוד. אנחנו משלמים את המחיר הנרקיסיזם.
נרי ירקוני, אגב, מקווה להמשיך לראות את דן חלוץ כרמטכ"ל - ואף יותר מזה. אני ממש לא. ולא בגלל שדן חלוץ אינו "ראוי", אלא משום ששוב ושוב מתברר שאינטליגנציה רגשית היא לא איזה קישוש נשי ולא מותרות לשעות הרומנטיות או פינוק לימי שלום. ורגישות חברתית אינה רק האכלת קשישות וקשישים. אינטליגנציה רגשית היא מה שמאפשר לאדם לראות את המציאות על המורכבויות השונות שלה, ולהתמודד איתה בהצלחה. היא מה שמאפשר למנהיג להביא את האנושות שלו למצב הכי טוב שאפשר להיות בו. ושמגיע לו. עכשיו, אחרי המלחמה הכושלת בלבנון, ומשהתפרסמו מסקנות הוועדה שבדקה את תוכנית ההתכנסות ומצאה שהיא רעה מאוד - יש לקוות שלא נגלה שגם אולמרט הוא נרקיסיסט, שהולך עם הראש של כולנו לתוך קיר ההתכנסות.
מומלצים
