טוב לשדה הקרב - רע בשדה התקשורת
הבעיה העיקרית של דן חלוץ היא הסגנון שסיגלו לעצמם מפקדים בצה"ל - הפגנת קור רוח תחת אש. זה מבורך בעת ניהול הקרב כדי להשרות בטחון בלוחמים, אבל בעל אפקט שלילי בתקשורת. גינגי פרידמן מציע לחלוץ להתפטר, כדי להשיג את אהדת הציבור מחדש
בסוף השבוע התפרסם בעתונות שהרמטכ"ל, דן חלוץ, מתייעץ עם פרסומאי צמרת. וטוב שכך. כי זה אומר שסוף סוף "נפל לו האסימון" והוא מבין שהוא בצרות וזקוק לעזרה מקצועית. חשוב מכך, מסתבר שבניגוד למה שהוא ניסה לשדר, כל הזמן, זה כן אכפת לו. He does care. סימנים ראשונים של אותו ייעוץ, אפשר כבר לראות בראיון שלו לסימה קדמון ב"ידיעות אחרונות". שם כבר מתחילה להתגלות דמות אחרת, מזו שהוא עצמו גילם עד כה.
הבעיה העיקרית, אם כל צרותיו של חלוץ, היא הסגנון שסיגלו לעצמם מפקדים בצה"ל: הפגנת קור רוח תחת אש. לסגנון זה שהוא מבורך בעת ניהול הקרב מאחר שהוא משרה בטחון בלוחמים, יש אפקט שלילי בעת שהוא מועתק לשדה התקשורת. הן הבין-אישית וקל וחומר במדיה.
אותו קור רוח מפורסם, מוצא את ביטויו אצל קציני צה"ל בדיבור איטי ושקול, ללא צעקות וגערות, ללא הבעת רגשות ובהבעת פנים קפואה. חלוקת הפקודות הופכת להיות מכנית ומונוטונית והיא משדרת שליטה מלאה במתרחש. דא עקא, בתקשורת השפה הזאת משדרת אטימות, התנשאות, חוסר איכפתיות, חוסר אמפתיה ואני ואפסי עוד.
כל זמן שאותו מפקד, נישא על גלי הנצחון והציבור אוהב אותו, הוא מוכן לסלוח לו את סגנון דיבורו, כפי שהוא סלח לרבין ולבר לב, אבל כאשר הצלחתו של המפקד מוטלת בספק והציבור מתחיל לשאול שאלות, הסגנון הזה מקומם. וכידוע הסגנון הוא הכל.
הנושא הזה עלה שוב במלוא עוזו, לנוכח התנהלותו של הרמטכ"ל דן חלוץ. אני מודה שאינני מכיר אותו אישית, אינני מכיר את עברו המפואר ואת שלל הישגיו, אבל מקובלים עלי דברי חבריו ומוקיריו שהוא איש ראוי, עתיר זכויות ובעל ערכים גבוהים. האיש הזה שניבאו לו גדולות ונצורות הן בצבא והן בפוליטיקה, הפך לשק החבטות של הציבור בכלל והתקשורת בפרט. וכל זאת למה? משתי סיבות: המלחמה נתפסת ככשלון (וכידוע הכל נמצא בתודעה) וסגנונו הקר והמנוכר.
להבדיל מהלוחמים בקרב, הציבור הקשוב למוצא פיו נמצא במצוקה קשה והוא מצפה לאמפטיה ולחום אנושי. רמטכ"ל שצבאו נמצא בלחימה קשה והאזרחים במקלטים, לא יכול להגיב בחוסר אכפתיות לשאלת הקמתה של ועדת חקירה. ועוד באנגלית. הוא גם לא יכול להתנער, בשני משפטים, ממצב פרובלמטי אליו נקלע, כמו מכירת תיק המניות, על ידי הטלת אשמה בגורמים לא מזוהים.
אם הרמטכ"ל היה שואל לדעתי (והוא לא), הייתי מייעץ לו קודם כל לגלות אמפטיה. עזר ויצמן היה מפקד לא פחות מוצלח מחלוץ אבל הוא גם היה נאהב על ידי הכל דווקא בגלל שהוא היה "אנושי". הוא חיבק, הוא קילל, הוא התבדח הוא צעק והוא נישק (היום הוא כבר היה נזהר, בזה) והיו לו, אפילו , רחמנא ליצלן, פליטות פה.
מודעות התמיכה מפגינות את "מסכנותו"
הייתי מציע לו לפנות אל כל דורשי טובתו ולהפציר בהם שלא יפרסמו לו מודעות תמיכה ועדויות אופי ולא יערכו לו הפגנות הזדהות. מצד אחד הן רק מדגישות את "מסכנותו" ומצד שני הן אינן רלוונטיות. כי כמו שאני תמיד אומר "לעולם, אנחנו שופטים ונשפטים על פי החטא או המחדל האחרון". בכל מערכת יחסים-בין-אישית, עובד/מעביד, מפקד/פקוד, מנהיג/עם, המעשה האחרון קובע. זכויות העבר לעולם לא עומדות לנו.
כך גם נקבע יחסנו לרמטכ"ל. האמירה האומללה שלו "אני מרגיש מכה קלה בכנף" ביחס למותם של אזרחים בעזה, הקימה עליו את רוב התקשורת, שהפכה באחת את יחסה אליו מהערכה וכבוד לבוז ולעג.
ולבסוף הייתי מייעץ לו להציע את התפטרותו לראש הממשלה. האקט הפשוט הזה, שהוא מכנה נטישה, נתפס על ידי הציבור כנטילת אחריות. זה מה שהציבור מייחל לו בכל לב, מישהו שלוקח אחריות.
הצעד הפשוט הזה יפיק שתי תוצאות: מטוטלת האהבה/שנאה תחזור לעמדה הראשונית והציבור יחבק אותו, וראש הממשלה מצידו ימהר לדחות את מכתב ההתפטרות, כי הוא רגיש מספיק כדי לדעת לאן נושבת הרוח.
ולסיום, בפרפרזה על המשפט הידוע של משה מנדלסון, הייתי ממליץ לכל מפקד בצבא "היה מפקד במלחמה ואדם בצאתך".
הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת
