על כתבלבים ותקשורת עוינת
במפת המדיה יש אמנם בעיות אמיתיות, אבל עיתון או ערוץ מוחלש יתקשה לנבוח ולשמור על הדמוקרטיה
גם זאת מסימני הכישלון או תחושת הכישלון של המלחמה הארורה: בימים האחרונים הגיעה בדואר האלקטרוני היוזמה להקים "ועדה עצמית" של בדיקת התקשורת לפני המלחמה, במהלכה ואחריה. תמיהה היא מדוע תביעה דומה, ובאותה עוצמה, אינה מופנית כלפי מערכות אחרות, אשר לא תפקדו טוב יותר, למשל: מערכת הרווחה, מערכת החינוך או השלטון המקומי. מדוע, אם כן, מתועלים הכעס והתסכול לתקשורת? נראה שהציפיות ממנה שונות, ולא במקרה: זהו המכשיר העיקרי באמצעותו מסוגלים האזרחים לעקוב ולשפוט מה עושים ומה מחליטים בשמם, או בקיצור להיוודע למתרחש.
שנים מתריעים עמיתיי ואנוכי מפני המשבר העמוק בתקשורת הישראלית, על מכלול השלכותיו. רק מצער שדרושה מלחמה כדי להתפנות לכך. במידה רבה, גם הפעם המשבר בתקשורת הינו פרי מדיניות ניאו-ליברלית בשנות התשעים. כנראה שהיו מי שחפצו בתקשורת חלשה לנוחיותם. ועדה בראשותו של יוסי פלד המליצה בהשראתה של שרת התקשורת דאז, לימור לבנת, על תוספת ערוצי טלוויזיה נוספים במימון פרסומת. עקב כך, התעצבה מחדש מפת תקשורת מגלומנית מרובת ערוצי נישה בכבלים ובלוויין.
בשנים האחרונות נוספו גם עיתונים מקוונים ועשרות אתרי אינטרנט, אשר נגסו ונוגסים אף הם בעוגת הפרסום המצטמקת בקצב הרייטינג. התחרות הולכת ומחריפה, ועל מנת לשרוד את המשבר הכלכלי הצפוי מראש, נאלצו מו"לים וקברניטי השידור לנקוט שורה של צעדי ייעול, לרבות קיצוץ בכוח אדם והרעה בתנאי ההעסקה של עיתונאים. הפעם הגורל לא נטה חסד רב: דווקא עיתון ועיתונאים שנשאו בגאון את דגל הניאו-ליברליזם היו הראשונים שגם נפגעו ממנו. ממש בעיצומה של המלחמה, הושלמה עסקת מכירת רבע מבעלותו של יומון ליברלי למו"ל ... גרמני.
זאת ועוד: בשל אילוצים כלכליים, כמעט כל אמצעי תקשורת נטש את ההסכם הקיבוצי לטובת חוזים אישיים - שכר עתק לבכירים, אחדים מהם שודרגו ל"פרשנים", לעומת שכר מינימלי לעיתונאים מתחילים, הלא הם ה"תאילנדים". מעמדם המשופר של ה"פרשנים" העביר אחדים מהם על דעתם עד שאימצו לעצמם גינונים של "כוכבים", לרבות יחסים מיוחדים עם שועי המדינה. למען האמת, גם בעבר הסתודדו כתבלבים סביב ראשי השלטון והיו לאנשי סודם, רק שהם היו נחבאים אל הכלים וצנועים יותר בהלכותיהם.
מאידך, כל מי שחפץ אריכות ימים בפוליטיקה ומכבד עצמו אינו יכול לוותר על חיית מחמד סביבו, קרי: יחסים אינטימיים עם עיתונאי בכיר. הרי כך משפרים שליטה בזרימת המידע לציבור ובמיוחד, פיקוח על עיתונאים בכירים, אשר מסוגלים לנקוט עמדה עצמאית ולעצב את הלכי הרוח בציבור. בצל היחסים המיוחדים, פורחים אתרוגים שמורים מפני כל נזק וביקורת. שכן, כדי לבקר כראוי דרוש מרחק מה מן המבוקר, ואילו רוב ה"כוכבים" סמוכים על פירורי מידע בשולחן של מי שהיו אמורים לשמור עליהם. כך, מלאכת השמירה על השלטון נותרה לרב בידי כתבים מן השורה, היותר חלשים, שעסוקים יותר בהישרדותם האישית בתוך המערכת.
אשר על כן, דחיתי את היוזמה של הקמת ועדה לבדיקת התקשורת, כשם שחלקתי על הניסיון להדיח את הרמטכ"ל בשל מכירת תיק ההשקעות בעיתוי רגיש. מה רוצים כל פעם מהתקשורת? בשני המקרים יש ניסיון להימלט מן העיקר. בנוסף, יש בתביעה לבדיקת התקשורת ניסיון - גם אם לא במודע - להתנער מאחריות אישית. אמצעי תקשורת מוחלש מתקשה לנבוח ולשמור על הדמוקרטיה. גם כשנובחים, יש מי שנאטמים מתוך נוחיות למידע ומפרשים את הנביחות כתקשורת עוינת. לא, לא כולנו אשמים, גם לא התקשורת.
פרופ' דן כספי, ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
