אילון לביטחון
מי שחש תחושת אחריות כנה ואמיתית למתרחש, צריך לדאוג שאת פני הסיבוב הבא יקדם שר ביטחון אחר
זאת הולכת להיות אחת משתיים-שלוש המנטרות הצפויות ואולי גם השחוקות ביותר בימים אלה, אבל מה לעשות שגם ככזאת היא עדיין ראויה ונכונה: שר הביטחון, עמיר פרץ, לא יכול עוד להמשיך בתפקידו. נקודה.
לא צריך להמתין לתוצאותיהן של מי יודע כמה ואילו ועדות בדיקה וחקירה, כדי לחזור ולומר מה שכל ילד ידע מלכתחילה - שמשרד הביטחון לא היה, איננו, ולא יהיה המשרד הממשלתי הנכון ליושב ראש מפלגת העבודה; לא צריך להיות פרשן פוליטי המצוי ברזי רזיהם של "מטבחים" פוליטיים למיניהם, כדי לדעת שגם חבריו למפלגה ידעו מן הרגע הראשון שהתיק הזה הוא לא התיק שלו; לא צריך להיות סמוך וקרוב אל שולחנו של ראש הממשלה, כדי להבין שהוא לא הפקיד את המשרד הזה בידיו של פרץ משום שחשב שיחוברו כאן יחדיו איש ותיק ההולמים זה לזה. ורק קשה היה לנחש ולשעֵר שהמבחן המשמעותי הראשון ששר הביטחון הטרי יעמוד בפניו יתרחש מוקדם כל-כך, ויאשש מעבר לכל ספק את מה שהכל ידעו מלכתחילה.
פרץ עצמו לא יצטרך לחוש תסכול עמוק מדי אם יועבר מתפקידו. הוא לא ביקש מן הציבור מנדט כ"ביטחוניסט", ואפילו לא למשהו הקרוב לכך. המינוי הזה, מותר להניח, היה בלתי צפוי לו עצמו ממש כמו לחבריו למפלגה ולציבור כולו. פעילותו הציבורית עמדה בסימן העשייה החברתית והכלכלית. זה היה כרטיס הביקור שלו, זה היה הרקורד שלו. ואם השמיע קולו בנושאים שמעבר לזה, הוא הצטייר - ובדין - כמי שנותן דעתו לקידומה של אופציית השלום, ובטח לא לניהולה האפשרי של מלחמה. אדרבא, מאז נתמנה לתפקיד, ובעיקר מאז פרצה המלחמה, נחרט בו איזה קו פתטי, או גרוטסקי - משהפך פתאום למליטריסט קנאי ושש אלי קרב.
זה איננו עמיר האותנטי. זהו פרץ ההולך ומאבד עצמו במגרש לא לו. אילו היה מעט יותר זהיר עם עצמו, ומתמסר פחות לחישובי כבוד, מעמד, עמדה ויוקרה, היה מסרב מלכתחילה להיכנס אליו, אפילו "במחיר" תיק כלכלי שכותרתו איננה "האוצר". אילו ידע אז מה יאונה לו היום, היה בורח מן התיק הזה כמפני אש. שהרי כל יום נוסף שהאיש יושב על הכיסא הכי פחות הולם לו, מקצר את חייו ומנהיגותו הפוליטיים, ולא משבח ומאריך את תוחלתם.
פחות משהראש והלב נתונים לשיקולי ההישרדות האישיים של עמיר פרץ, הם נסערים נוכח מה שמכונה "המצב". זה הולך ומסתבך, ופרץ בעצמו כבר טורח להכריז ש"סיבוב שני" ממתין מעבר לפינה. מי שחש תחושת אחריות כנה ואמיתית למתרחש צריך, למצער, לגרום לכך שאת פניו של "הסיבוב הנוסף" יקדם שר ביטחון אחר. האיש הנראה כרגע המתאים יותר מכל למשימה זו, בהתחשב במכלול נתוני השטח, הוא האלוף במילואים עמי אילון, שהוא גם חבר בכיר בסיעת העבודה בכנסת. מכלול תכונתיו, האישיות והמקצועיות, בצירוף ניסיונו העשיר והסמכות הטבעית שהוא מקרין ומצויד בה, הופכים אותו לשר הביטחון הראוי ביותר בנסיבות הנתונות, ויפה שעה אחת קודם.
מפלגת העבודה, ובעיקר סיעתה בכנסת, הן אלו שצריכות לכאורה להתעשת ולעשות כאן מעשה. לא שאני תמים לחשוב שזהו מהלך קל. יש מי שיאמר אפילו שהמלחמה בחזית תיראה משחק ילדים לעומת זו שתתרגש במסדרונות הפוליטיים, אבל האחריות מחייבת כאן יותר מדי, ואי אפשר להימלט ממנה. הדעת נותנת שאם שם לא יימצאו האנרגיות והתעצומות לכך, תשיג לבסוף המחאה הציבורית את מה שהמערכת הפוליטית תהסס. אבל עדיין לא מאוחר מכדי שהאחרונה תשנס מותניה, כי הזמן דוחק למדי. וחוץ מזה - בשביל מה היא קיימת, אם לא כדי להיות שם - ברגע כזה?
מומלצים
