בחוף הכרמל נערכים ללימודים אחרי 4 הלוויות

שנת הלימודים בפתח, אך בבית הספר התיכון המשותף "חוף הכרמל" במעגן מיכאל אין היערכות חגיגית. על הקירות הדוממים, בכניסה למוסד החינוכי, מתנוססות תמונותיהם של ארבעה בוגרים ששכל בית הספר תוך פחות מחודש במלחמת לבנון השנייה: סגן תם פרקש מקיסריה, רס"ל נאור קאלו מקיבוץ מעגן-מיכאל, רב"ט יער בן-גיאת מקיבוץ נחשולים וסמ"ר יניב שיינברום ממי עמי.

"כל כך קשה לנו להתחיל את השנה, לאסוף כוחות ולהתנהג כרגיל. עברנו תקופה מאוד קשה", סיפר גלעד מניב, שחינך את נאור לפני שבע שנים. המורים סיפרו שהחודש האחרון התנהל כמו מסע הלוויה ארוך במיוחד שנע בעיקר בין הבאת הבנים לקבורה, כתיבת הספדים וניחום האבלים. את מועדי הלוויות של יער ונאור, שנהרגו יום אחר יום היה צריך לתאם כך שלא יתנגשו וכל החברים יוכלו להשתתף בשניהם.

"סדר השבוע היה הלוויה, ביקור תנחומים ואז שוב לבא בתור", סיפר מניב. "בקרב צוות המורים הורגש צורך גדול לעבד עדיין את האבל. שתי אימהות שהן גם מורות וחברות  - עובדה שהופכת את האווירה לעוד יותר קשה". לדבריו, "נתחיל ללמד כי צריך להתחיל. זה אחד הכלים להתמודדות לחזור לשגרה. יש משהו מרענן ואופטימי בעבודה עם נערים שמדביק בשמחת חיים שלהם, ברוח הנעורים. הם עוזרים לנו להתאושש".

קרן שטנגר, מורה לאנגלית ומחנכת של תם פרקש, סיפרה כי האווירה בבית הספר עכורה למדי. "כשנכנסים לבית הספר המצב קשה, כי זה עוד יותר קרוב אליך, זה כל הזמן בפרצוף שלנו. שתי מורות אימהות שכולות הן חברות שלי. רמת הריכוז של המורים מאוד הידרדרה, וקשה להתמודד עם זה כל יום. אנחנו לא כל כך מצליחים לאסוף את עצמנו".  

אתמול התקיים בבית הספר טקס הזיכרון הראשון לנופלים, שבו נטלו חלק אנשי הצוות בבית הספר. שניים מהחללים הם בנים של מורות ותיקות, עירא בן-גיאת, מורה לאמנות, וברברה קאלו, מורה לאנגלית. לפיכך השתתפו המורים במעגלי שיחות והם גם נשאו הספדים. טקס נוסף יתקיים ביום הראשון לתחילת שנת הלימודים, שיוקדש לזכרם של הנופלים בליווי פסיכולוגים ויועצים חינוכיים. בין התלמידים גם שלוש אחיות שכולות לנופלים. כל 1,320 תלמידי בית הספר מכיתות ז'-י"ב יגיעו ביום זה כשהם לבושים לבן. 

"מה שבנינו ביום התמוטט בין לילה. זו פגיעה במרכז שיווי המשקל שלנו, במקום שמעגן את האדם בעולמו", כך ספדה בקול שבור מנהלת התיכון מזה תשע שנים, אלישבע טסלר. "האם היינו ראויים להם? לתם, לנאור, ליער וליניב? האם השכלנו לראותם? האם היינו בשבילם? האם נתנו להם את אותו כר נפלא שאנו מבקשים לתת לכל תלמיד כדי שייפגש עם כוחותיו וכישוריו? לסימני השאלה האלה נוספת תחושת המשמעות הנסדקת לחיינו כאן, בארץ הכואבת הזו, ומה יוכל לנחם?".

הכוח שלנו טמון בחבר'ה עצמם

גלעד מניב נזכר: "תם פרקש היה תלמיד שלי להיסטוריה ופגשתי אותו בערב יום הזיכרון האחרון בטקס בבסיס שבו שרת, ודיברנו קצת. הידיעה על מותו היתה קשה. לא עבר שבוע וקיבלתי ידיעה על כך שנאור נהרג. את הטון שלו אי אפשר לשכוח, במיוחד בסיטואציה של ויכוח. זה נשמע כמו קלישאה אבל הוא היה מאוד אהוב בכיתה, הבנות היו מחבקות אותו מכל הכיוונים".  

שטנגר סיפרה: "כל הזמן רצות לי תמונות בראש מהתיכון - איפה תם ישב בכיתה, עם מי היה מסתובב, מה למד". היא סיפרה כי הוא היה תלמיד טוב שתמיד חלם לטוס. "אחד הדברים שכולם ידעו זה שתם הולך להיות טייס כמו אביו. זה היה חלום שלו ובשקט שלו היה ברור שזה מה שיהיה. הוא אהב לנגן בגיטרה ולשיר. תם היה ילד יפה כזה, הבנות אהבו אותו".  

רותם גובר, שחינכה את יניב בכיתות י"א וי"ב סיפרה: "חודש לפני שנהרג הוא חזר מטיול ארוך של שנה בדרום אמריקה, יניב נפגש איתי בבית הספר וסיפר לי על על חוויות מטיול החלומות שלו. יומיים אחרי שנפגשנו הוא גויס". יניב שירת בגדוד נח"ל והתגייס למלחמה כמילואימניק. "אני חושבת שהכוח שלנו טמון בחבר'ה עצמם, לנוער יש המון כוח. הנסיבות יצרו קירבה מאחדת, כמו משפחה. אבל חשוב לזכור שאנחנו מתעסקים בחומרים חיים, בנוער חי. שלוש אחיות שכולות לומדות בבית הספר, וצריך לעזור להן. אנחנו שם אחד בשביל השני". 

יער הוא הבוגר הצעיר ביותר שנפל בבית הספר ובנה של אחת המורות. "תיארתי אותו כמו שמו. היער נראה שקט רגוע אבל בפנים רוחשים החיים ויש סכנה", סיפרה טניה כהן, מורה להיסטוריה ומחנכת של יער מכתה י' עד י"ב. רק לפני שנה סיים ללמוד והתגייס לשירות בנח"ל קרבי. "הוא היה תלמיד מקסים, ילד שקט, שממעט במילים אבל מדי פעם מכניס מילה ישר ולעניין. הוא היה חריף וחד לשון. אהוב על כל בני המחזור. בהלוויה כולם היו, וזה היה קשה, כי יער תמיד תרם, עשה".

לדבריה, יער "מאוד רצה קרבי, לתרום. היה חשוב לו לשרת והוא היה חבר'מן, בלי לומר הרבה מילים. הוא עשה הכל בשקט". כהן סיפרה כי יער למד במגמת קולנוע, ובמסגרת זו הציג סרט שערך בעצמו. "שבועיים הוא לא בא ללימודים. הוא עזר וטרח, וסחב, וצילם. הוא היה ילד קטן. כך למשל בטיולים שנתיים היה שואל אותי אם יש לי צ'ופרים קטנים כמו סוכרייה על מקל או פתק קטן לתת לו.

"הוא אהב משחקי מלחמה במחשב, ושיחק שעות על גבי שעות. הוא היה מספר לי על משחקים חדשים. במשחקים הוא היה טוב אבל כנראה במציאות היה לו יותר קשה" היא הוסיפה בבכי.

הם רוצים לשרת במקום הכי טוב שאפשר 

לדברי גובר, "הרבה מאד מהחבר'ה שלנו מתגייסים לקרבי, ליחידות מובחרות. גם בנות בוחרות בשירות משמעותי כמו מפעילות האמרים במקומות יוקרתיים. זו לא מילה גסה אצלנו לתת ולתרום. ביישובים בפריפריה גדלים ככה, יישובים חקלאיים מחוברים לאדמה הזו. הרבה מהבוגרים היו בתוך לבנון, כולל אח של יניב ז"ל. זה גורל אכזר, אכזר מדי".

שטנגר הוסיפה: "אין ספק שיש בבית הספר מוטיבציה מוגברת להתגייס לקרבי. 'סיירת או ניירת' זה המשפט הכי נפוץ. יש תחרות מי מגיע יותר רחוק. בגיבושים יש לחץ מי מקבל הזמנה ומי עבר ומי הולך למה".