עד גבול הדמוקרטיה
לא כל מילואימניק השב מלבנון הוא מצביא דגול. כשממשלה בוחרת בין חלופות, היא לא בוגדת בתפקידה אלא ממלאת אותו
זכותם המלאה של האזרחים להפגין נגד ממשלתם. זכותם המלאה לדרוש את התפטרות ראש הממשלה, השרים, ראשי הצבא. זכותם המלאה לחלוק על מדיניות הממשלה, האסטרטגיה והטקטיקה. זכותם המלאה, עד גבול. והגבול הוא הדמוקרטיה עצמה.
הדמוקרטיה הישראלית - דמוקרטיה אזרחית היא. כך נקבע בראשיתה של המדינה, כאשר דוד בן-גוריון ביצע את הטיהור הפוליטי הגדול של צה"ל והכפיף אותו לממשלה ולכנסת. היותו של אזרח לובש מדים ובעל דרגות לא מעניקה לו, על-פי הנורמות והערכים של הדמוקרטיה הישראלית, זכויות יתר פוליטיות. התופעה של חיילים השבים משדות הקרב ומתחשבנים בכיכרות הערים עם הפוליטיקאים על הססנות, מוך לב, החמצת מטרות המלחמה ומניעת הניצחון מהלוחמים עלולה לגלוש בקלות לסיכון ממשי לדמוקרטיה.
בדמוקרטיה מותר ואף חובה שלממשלה הנבחרת תהיה תפיסה רחבה של אינטרסים לאומיים, גם כשזו מנוגדת לרצונו של גדוד מילואים כזה או אחר להילחם. מותר ואף חובה שלממשלה יהיה סדר עדיפויות תקציבי - כולל בתקציב הביטחון - גם כאשר מחירו הוא תוספת סיכון לחיי החיילים. משאביה של ישראל מוגבלים והקצאתם בין השימושים השונים נשענת בהכרח על העדפה של מטרה אחת על פני האחרת. זהו מאזן אכזרי של סיכונים וסיכויים.
אפשר למגן כל טנק עד כדי שיהיה בלתי-חדיר לחלוטין - אבל באיזה מחיר ועל חשבון מה? על חשבון בתי חולים? השקעה בכבישים ומניעה של תאונות דרכים? על חשבון פעילות צבאית שוטפת בשטחים? פיתוח אמצעי לחימה נגד האיום האיראני? אלו הברירות ואלו ההכרעות שהממשלה מקבלת כל הזמן. לשם כך היא נבחרה וזכתה באמון הכנסת. אפשר לא להסכים איתה ולדרוש את התפטרותה - אבל לזכור שכאשר ממשלה בוחרת בין חלופות, היא לא בוגדת בתפקידה; היא ממלאת אותו.
בימי מלחמת לבנון השנייה נחשפו כשלים ביצועיים ולוגיסטיים שלא היו צריכים לקרות ואין להם תירוץ (מחסור במים, למשל) וגם כאלה שקורים בכל הפעלה של כל מערכת גדולה ומסובכת (אי-התאמה של חלק קטן מהתחמושת, למשל). לא כל מילואימניק השב מלבנון הוא מצביא דגול, המסוגל לשפוט מנקודת מבטו הצרה איך במדויק צריכים היו להתנהל שם העניינים. כן, לפעמים הצבא יגייס אותנו ואחר-כך הממשלה תחליט, משיקול לאומי רחב, שעלינו להמתין ולהמתין ואפילו לשוב הביתה בלא השתתפות פעילה במלחמה. זו לא "בגידה". זו מדיניות.
האם במלחמת לבנון השנייה הושגו כל המטרות? כמובן שלא. מלחמה זו פרצה לפתע ומטרותיה נוסחו בחיפזון, לעתים ביהירות, ותוך כדי להלחימה עצמה. אין בכך כדי לקבוע שהחיילים שנהרגו במהלכה נפלו לחינם - בגלל הממשלה ובאשמתה. הטענה לפיה ממשלת אולמרט לא נתנה לצבא לנצח קרובה כפסע להאשמה בבגידה לאומית, לאישום בתקיעת סכין בגבו של צה"ל הלוחם. היא לכן חייבת להישקל בכובד ראש, במיוחד כאשר היא מושמעת מפי חיילים פצועים והורים שכולים, שלאמירותיהם משנה תוקף, אישי ומוסרי.
גם הטענות על נתק בין קצונה בכירה לבין חיילים לוחמים בשטח לא מוצדקות אוטומטית. לעתים נתק כזה הוא כורח, נובע מן המבנה ההיררכי של הצבא ומזווית הראיה השונה של קצין בכיר מול קצין זוטר. לעתים הוא באמת שחצנות בלתי-נסבלת. כל התלונות והקובלנות של אנשי החזית ואנשי העורף חייבות להיחקר, עדיף על-ידי ועדת חקירה ממלכתית (אף שבישראל קיים משרד מבקר מדינה חזק, העושה מלאכת ביקורת ממדרגה ראשונה). מעבר לכך, על כולנו לזכור את שני תנאי היסוד לקיומה של מדינת ישראל: צה"ל חזק ודמוקרטיה חזקה.
עוד בבלוג: לסטנלי פישר נמאס
האמנם סכין בגב האומה?
צילום: גיל יוחנן
מומלצים
