בשעה שאוזן אחת שומעת על מסירות הנפש של לוחמים בחזית, שומעת האוזן השנייה על מנהיגות העסוקה בפינות הפרטיות ביותר של החיים: השקעות בורסאיות, מכירה וקניית נדל''ן ושאר הבלי העולם"
פרשת השבוע מקדמת אותנו עוד כמה צעדים בהכנה לכניסה לארץ. כבר עברנו את הנאומים ההיסטוריים של משה, כבר קיבלנו תיאור של ייחודה של הארץ והסכנות הכרוכות בחיים בה, כבר שורטטו הקווים לעיצוב דמותה של החברה הישראלית, על סוגיות הרווחה שבה. כעת, בפרשת שופטים, הגיעה התורה לעסוק בסוגיות של סדרי השלטון: מערכת מינוי הדיינים, שלטון המלך ומגבלותיו, סמכות החכמים המלמדים את העם והגדרות יסוד של מערכת הביטחון.
בין שאר ענייני הפרשה מתואר תהליך מיון הלוחמים ביציאתם למלחמה. על פי התורה, יש מנגנון מסודר המשחרר קבוצת אנשים מהשירות הפעיל במלחמה. התורה לוקחת בחשבון שתוך כדי החובה להירתם למשימות לאומיות, מצויים האנשים במהלכי גיבוש סדרי חיים פרטיים. ברור שכל מי שנמצא באמצע תהליך של בניה אישית - בית, כרם (ענף כלכלי) או משפחה - משוחרר מהמלחמה. בנוסף משתחרר גם מי שהוא "ירא ורך לבב".
כבר נחלקו התנאים למהי בדיוק הגדרת אותו אדם, אך נראה שהמובן הפשוט מתאר אדם שאינו מוכשר ללחימה. רוב המפרשים
הפרשה הקודמת - ראה
טיפול שורש לאומי / הרב בני לאו
בדיוק מפליא מתאר ירמיהו הנביא את הימים האלה: כאב ובלבול, ניכור מחוץ ומבית. אך אם נשכיל לערוך בדק בית אמיתי, נצא מהמכה מתוקנים יותר, שלמים וזהירים יותר
מסבירים את השחרור הזה כצעד שנועד לחיזוק הכוחות הלוחמים. כך ניסח ר' אברהם אבן עזרא: "הטעם - כי לבו וכל תאוותו לחינוך ביתו והנה לבו לביתו ולא למלחמה, על כן ינוס ויניס אחרים". את הטעם הזה מצאנו בדברי יוספוס פלביוס, כאלף שנה לפני אבן עזרא: "לא יצאו למלחמה כדי שלא שלא יחוסו יותר מדי על נפשם מתוך געגועיהם להנות מקניהם... ויתנהגו במורך לב". באותו הקשר מעיר הרמב"ם, שאם יחשוב הלוחם על אשתו וילדיו, יבהיל את עצמו ויביא מורך בלב כל סביבותיו. הפרשנות הזו מרוכזת בטובת הצבא ומביעה את חרדתה מהחלשת הכוחות הלוחמים בשל מספר אלמנטים חלשים, העסוקים בעניינם הפרטי.
אולם יש קבוצה אחרת של פרשנים, המתארת את שחרורם של בוני הבתים, נוטעי הכרמים ומארסי נשים (בשונה משחרורו של ה"ירא ורך הלבב") לא כשחרור לחיזוק הצבא, אלא כראייה כוללת למען שלמותה של החברה. "תורתנו הקדושה המחשיבה את חיי הפרט כשם שהיא מעריכה את הרחבת גבולות המדינה וצוותה כל הנזכרים לחזור", כותב הרד"צ הופמן. הוא מתכוון ששחרור הקבוצה הראשונה נועד לחיזוק הבניינים הפרטיים, שמהם מושתתת החברה כולה. יש ערך חיובי לאפשר לאנשים לממש את מעגל היצירה הפרטי שלהם, במיוחד בשלבי התשתית: "בנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חיללו, ארס אישה ולא לקחה". חברה בריאה היא כזו שיודעת לשחרר מהמחויבות הקולקטיבית את אלה שנמצאים בשלבים קריטיים של מימוש האני הפרטי שלהם. בלי מימוש לא נוכל להתקדם לבניית חברה בריאה של ערבות הדדית ודאגה לכלל.
אחריות, לא ועדת חקירה
אלא שכאן מקום להעיר, שלא בכל סוג של מלחמה מדובר. על פי חז"ל, השחרור הזה ניתן רק ב"מלחמת רשות". הכוונה היא למלחמה של "יש ברירה" (כמו מלחמה להרחבת גבולות), בניגוד למלחמה אליה יוצאים "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". במציאות הישראלית, הדיון הזה נראה מצד אחד כלוקסוס - ומצד שני כטרגדיה. מחד, כל מלחמות ישראל - מאז העצמאות ועד ללבנון השנייה - הן מלחמות מצווה, שאין מהן שחרור לאיש. מאידך, אנו שרויים עמוק במציאות ישראלית-מערבית, שבה המימוש של הפרט עומד הרבה לפני טובת הכלל.
החשש שטובת הפרט תגבר על צרכי הכלל אינו נותן מנוח. בשעה שאוזן אחת שלנו שומעת על מסירות הנפש של לוחמים
בחזית, קצינים וחיילים שמוותרים על כל הפרטיות שלהם כדי למסור את הנפש לחיי האומה (בלי מליצות) - שומעת האוזן השנייה על מנהיגות העסוקה בפינות הפרטיות ביותר של החיים: השקעות בורסאיות, מכירה וקניית נדל"ן ושאר הבלי העולם.
אנו לא זקוקים לשום ועדת חקירה. אנו צריכים לדעת שמנהיגי ישראל מקבלים את האחריות להנהגת האומה מתוך ידיעה שהחיים הפרטיים שלהם הופכים להיות משניים בסדר הקדימויות. יותר מדי פעמים נחשפנו בשנים האחרונות לסיפורים על מנהיגים המסתבכים בפרשיות פרטיות תוך כדי נשיאה בעול ההנהגה הציבורית. התורה מכירה בחולשות הללו. היא משחררת את האנשים מהובלה ומנשיאה בעול. למזלנו, מתחת לשכבת ההנהגה פועם דופק חיים ישראלי אותנטי, שמגיע מכל חלקי החברה ומוכן לתת את הכל כדי שנמשיך לחיות על האדמה הזו.
