ייתכן שרק צעד אחד מפריד בין ציניות לאהבה?
מכירים את התחושה הזאת שיוצאים מהצגה יומית? אור השמש בעיניים. העולם נראה פתאום כל כך הרבה יותר מציאותי ממה שהיה קודם. וזה כּוּלה אחרי שעתיים של סרט. אז תארו לעצמכם מה ההרגשה של מי שיצא החוצה אחרי כמה שנים. כל הזמן פיתחתי תיאוריות ונשארתי לבד. ועכשיו פתאום אין לי תיאוריות
תוך שבועיים הכל השתנה. איך יכול להיות ששבועיים (או שלושה, אם לוקחים בחשבון את ההתכתבות) יכולים לשנות את מה שהתגבש והתקבע במשך שנים? למוסס גושי קרח, לנסוך אומץ לנסות ולהעז, להפוך את הדבר המפחיד ביותר לרצוי ביותר? להפנות את הספינה שכבר שנים מיטלטלת ותועה בין קרחונים אי שם בים הצפוני בחזרה אל השמש והירוק והחולות הלבנים והמים הכחולים. והרי אני בקושי זוכר איך נראים הנופים האלה. בעצם אני בכלל לא בטוח שהייתי שם אי פעם. אולי יצרתי לי זיכרון מדומה מהתמונות בלוחות השנה?
לפעמים, מרוב שאנחנו שומעים שוב ושוב את אותו משפט, אנחנו מפספסים אותו. אחת הבעיות הגדולות בחיים האלה היא שלמרות שהתשובות לשאלותינו נמצאות מבכל מקום, מסביבנו, אנחנו מתקשים לראות אותן. הן תלויות באויר, מונחות על האדמה, על המדרכה, בארון, בכיור, על השולחן בסלון. לעיתים הן קופצות וצורחות לנו מול העיניים, מנופפות בייאוש בידיהן וברגליהן, אבל אנחנו לא שומעים. הן נמצאות בספרים, בסרטים, באמירות של אנשים. זו יכולה להיות האמא הנודניקית שלנו, או הירקן שחוזר על משפטיו כמו בובת פרבי. הרי אנחנו לא צריכים את זה - כמה שאנחנו חכמים! אבל יש נסיבות מקילות. באמת קשה להבחין בהן. הרי יש כל כך הרבה רעש. בחוץ, בתוך הראש. אנחנו טובעים ברעש.
אתה חי בסרט. כמה פעמים אמרו לי את המשפט הזה? איך זה שלא הבנתי את זה? איך יכול להיות שהמשכתי לשבת בחושך ולבהות במסך? ועוד לחשוב שזה אמיתי? רק שם, מול המסך הגדול, יכולתי לפגוש אותה. הרי שם אני תקוע כבר שנים. רק שם יכולה היא לפגוש אותי. היא באה והתיישבה לידי, הניחה את ידה ברכות על ידי, ויחד פסענו החוצה.
מכירים את התחושה הזאת שיוצאים החוצה מהקולנוע, בהצגה יומית, נגיד? אור השמש בעיניים. העולם נראה פתאום כל כך הרבה יותר מציאותי ממה שהיה קודם. וזה כּוּלה אחרי שעתיים של סרט. אז תארו לעצמכם מה ההרגשה של מי שיצא החוצה אחרי כמה שנים.
קראתי פעם איפשהו משפט יפה: רק צעד אחד מפריד בין המגוחך והנאצל. האם יכול להיות שרק צעד אחד מפריד בין הציניות והאהבה? האם יכול להיות שהתסכולים, הפחדים, הפולמוסנות, ייעלמו כמו צללים הנעלמים ברגע שמדליקים את האור?
עדיין מסוחרר. עדיין מתקשה לחשוב בבהירות
הפחדים שלי לא ממש מבינים מה קורה. איך זה שפתאום, אני, שנתתי להם לאכול מבשרי בכל פה, מנער אותם ובועט אותם. נמאס לי להאכיל אותם, את הפירינאות הקטנות האלה. פתאום הם התחילו לפחד.
איך אפשר לדעת שאני לא חולם עכשיו? (אילוסטרציה: ויז'ואל/פוטוס)
אני עדיין מסוחרר. עדיין מתקשה לחשוב בבהירות. אולי אני בכלל לא יודע מה זה לחשוב בבהירות. הרי כבר היו כל כך הרבה פעמים שחשבתי שאני חושב בבהירות. כמה פעמים כבר פסעתי בבטחון בדרך שהסתיימה בתהום או בקיר בלתי עביר? ואם לא די בכך, אז עכשיו אני מוצא את עצמי פתאום בסביבה לא מוכרת. בנוף בלתי מוכר. נוף מרתק, מדהים ביופיו, מושך, אבל עדיין בלתי מוכר. צמרמורת מפחידה עוברת בי: אולי פשוט עברתי לסרט אחר? הרי אם הסרטים ההם היו כל כך מציאותיים, איך אפשר להבחין בין סרט לבין מציאות? אם חלום נראה כל כך מציאותי, איך אפשר לדעת שאני לא חולם עכשיו?
כל כך הרבה דברים קרו בשנים האחרונות, המסחררות. היכרתי כל כך הרבה נשים. זה מה שרציתי. אני חושב, לפחות. חלקן היו סתם, לחלקן היו לי רגשות, חלקן אהבו אותי. אבל הכל קרה בתנועה, ובסופו של דבר תמיד מצאתי את עצמי לבד. לפעמים דחפו אותי מהסוס, לפעמים אני דחפתי. פיציתי את עצמי על ידי פיתוח תיאוריות. פיתחתי תיאוריות ונשארתי לבד. ועכשיו פתאום אין לי תיאוריות. כנראה שהלב שהיה במצב דום כל כך הרבה זמן, צורך המון דם כדי להתאושש - ולראש לא נשאר.
אני מנסה למצוא איזו תובנה חדשה, להבין, להסביר - גורנישט. מכירים את השאלה המעצבנת מאתרי ההיכרויות: מה למדת מקשרים קודמים? אני מנסה להפיק איזשהם לקחים ממה שעברתי בשנים האחרונות, אבל וואלה, אין לי מושג. פנים ושמות מסתחררים מול עיניי, עד שניתן לראות רק כתמי צבע מטושטשים ולשמוע בליל של קולות.
ופתאום היא כאן. ברורה, חדה ויפה. כל כך יפה. ושונה - כל כך שונה. ובאיזשהו אופן, לא ברור לי איך, היא הולכת ותופסת מקום באיזשהו חדר נסתר בלבי שדפנותיו כבר נדבקו זה לזה מריקנות. חדרון שכל דרכי הגישה אליו נראו אטומות. פתאום לא בא לי לצרוח ולבעוט ברגליים ולרסס את כל העולם. אני יודע, הפתאומיות הזאת נשמעת מטורפת לא פחות - אולי יותר - מאשר הרצון לצרוח ולבעוט ולרסס את כל העולם. אבל פתאום פשוט בא לי להיות איתה.
זה לא קל, וזה די מפחיד. זה קצת כמו ללכת אחרי ריתוק ארוך למיטה. אחרי תרדמת ארוכת ימים. השרירים מנוונים וכל צעד מעורר חשש. אבל איתה אני רוצה לקום וללכת, וכשכף ידה נתונה בידי זה הרבה פחות מפחיד.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
