ואת התקשורת, מי יחקור?
איך זה שעדיין רוב רובה של הבמה מסור בידיהם של אותם עיתונאים, יועצים ופרשנים, שבחסות דיווחיהם המגמתיים הגענו עד הלום?
רק ב-1 בספטמבר 1939, עם פלישת גרמניה לפולין, הבין צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את גודל איוולתו: מדיניות השלום הוותרנית שהוביל מול גרמניה קרסה. הוא ידע שלפניו מלחמה בין ארצו לבין גרמניה, והוא ידע שבריטניה אינה מוכנה. עליה להתארגן במהירות.
בבריטניה לא טרחו להקים ועדת חקירה. לא היה זמן, ויותר מכך: לא היה צורך. צ'מברליין, כפי שמקובל בתרבות הבריטית, לקח על עצמו את מלוא האחריות, התייצב ופירט את טעויות מדיניותו, הקים מיד קבינט חדש וצירף אליו את מתנגדיו המרים, ובראשם - לתפקיד הביטחוני החשוב ביותר - את צ'רצ'יל. הוא אף הציע לאופוזיציה להצטרף, אך היא סירבה, ולאחר מספר חודשים התפטר.
העיתונות, שעד אז תמכה ברובה במדיניות הפייסנית של צ'מברליין, הבינה גם היא את חלקה במכירת אשליית השלום לבריטים, התעשתה ושינתה כיוון. צ'רצ'יל, שנחשב ל"מחרחר מלחמה" קיצוני והזוי, נבחר כראש הממשלה שיוביל את בריטניה לימים של "דם, עמל, דמעות ויזע", בדרך לניצחון במלחמה הקשה מכולן.
67 שנים אחרי, ישראל, שמתהדרת באימוץ נורמות של תרבות שלטון בדומה לטובות שבדמוקרטיות, נכשלה בשעת מבחן: מדיניות האשליות קרסה, איום ציר הרשע והטרור (אירן, סוריה, חיזבאללה, חמאס) בוטה מאי פעם, מחדלי המלחמה זועקים לשמיים, אבל תרבות שלטון? לא בבית-ספרנו. ראש הממשלה "חושב", "מתייעץ" ובעיקר מושך זמן. או שהפריץ ימות או שהכלב ימות. בינתיים הוא ואנשיו, בזמן שניתן להם בכל אמצעי התקשורת - וניתן להם זמן רב - מפמפמים לנו עד כמה ועדת חקירה ממלכתית לא תאפשר ניהול תקין של חיינו, ובכלל, מה כבר קרה? אז לא ניצחנו בנוק-אאוט, אבל תראו את ההישגים... אוי לבושה.
לאולמרט, פרץ, לבני וחלוץ תרומה מכרעת להגעתנו למצב הזה, ודרך ניהולם את המלחמה על כל הכרוך בה (בתחום הצבאי, האזרחי ויחסי החוץ) היא כישלון צורב. מי שהשקיע אותנו בבוץ הלבנוני הנוכחי ונהג ברשלנות, בהססנות ובבורות, לא יכול להכין אותנו למלחמה הבאה. הודאה בטעות והתפטרות של כל הנוגעים בדבר היו מייתרות הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, מאפשרות תהליך אמיתי של בדיקה והתארגנות מחדש, נקי מכל מימד אישי וכבונוס - מחזירות לחיים הפוליטיים מעט כבוד.
אלא שזה כבר לא יקרה, קצת מפני שהנפשות הפועלות נמצאות בתפקידן "בזכות" נורמות פוליטיות פסולות, והרבה "בזכות" העובדה שבישראל 2006, כלב השמירה של הדמוקרטיה, קרי התקשורת, מיטיב לנשוך בעיקר את הציבור.
האברמוביצ'ים לא מתחלפים
במצוקתו כי רבה, הזמין אליו ראש הממשלה להתייעצות דחופה את ה"ספינרים" של שרון - אלה שמומחיותם רבה בגיוס שיתוף פעולה עם דמויות מרכזיות בתקשורת, בהצבת האינטרס של אדונם לפני טובתה של המדינה. והנה, כבר אתה שומע יותר ויותר את אמנון אברמוביץ', כיצד ועדת חקירה ממלכתית "לא תאפשר לנו להשתקם", ומרעיו דוחקים את אנשי המילואים למגננה, בטענה שמאבקם האותנטי צבוע בכתום, הצבע שהספינרים בשיתוף האברמוביצ'ים שקדו להשניא על הציבור.
שיתוף הפעולה בין הספינרים לאותם אנשי תקשורת עיצב את המציאות המדומה שהציבור התמכר לה: יחד, "אנשי משמר האתרוג", הפכו את המתנחלים לאויב העם, מנעו כל דיון רציני על הסכנות הטמונות בהתנתקות החד-צדדית ובמיליארדי הדולרים שתעלה, שמו ללעג את מי שחזה - ולרוע המזל דייק - שקסאמים יפלו על שדרות ואשקלון ושהתהליך יוביל להתחזקות החמאס והחיזבאללה, העלימו את אזהרות הדרג הצבאי מפני התחמשותם והתעלמו כמעט לחלוטין מדרדורה של הפוליטיקה הישראלית לתהום של השחתה. הצלחתם לפני שנה היא אסוננו היום.
איך זה שעדיין לא ראינו עיתונאי הגון אחד שיודה, טעיתי, ויניח את המפתחות על השולחן? איך זה שאף אמצעי תקשורת לא עורך בדק בית ומכניס "דם חדש" והגון למערכת? איך זה שעדיין רוב רובה של הבמה מסור בידיהם של אותם עיתונאים ואותם יועצים ואותם פרשנים, שבחסות דיווחיהם המגמתיים הגענו עד הלום?
את הפוליטיקאים, ברצותו, יכול הציבור לדון באמצעות מחאה שתביא להקמת וועדת חקירה, או על-ידי הפלת השלטון בבחירות. אבל מי יכול לגרום להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, שתבחן את תפקודה של התקשורת? ולמי יינתן המנדט להדיח את בכיריה, אם וכאשר יתברר הברור כי מעלו בתפקידם, נמנעו מלחשוף את כל הסכנות, שטפו את מוחו של הציבור וקידמו חבורה אינטרסנטית של ספינרים ופוליטיקאים מושחתים, שדרדרה אותנו למצב החמור בו אנו מצויים היום?
מומלצים
