מת הסופר נגיב מחפוז
הסופר המצרי הנודע וזוכה פרס נובל לספרות מת בבית החולים בקהיר בגיל 94. מחפוז נחשב לגדול הסופרים בעולם הערבי של המאה ה-20
הסופר המצרי הנודע וזוכה פרס נובל לספרות, נגיב מחפוז, מת הבוקר (ד') בבית החולים בקהיר בגיל 94. מצבו הבריאותי של הסופר הידרדר מאוד לפני כשבועיים, אז הובהל לטיפול נמרץ בבית החולים בשכונת "אל-עג'וזה" בקהיר. בשבוע שעבר הוא נותח, אך סבל משטף דם בכליות בעקבות הניתוח. מחפוז היה מגדולי הסופרים הערבים בספרות המאה ה-20 ובשנת 1988 זכה בפרס נובל לספרות.
מבקר הספרות אנטון שלחת מגדיר את מחפוז כחלוץ הרומן המודרני הערבי. "בתולדות הספרות הערבית יש את התקופה שקדמה למחפוז, אז צעד הרומן הערבי את צעדיו הראשונים, ואת התקופה שאחריו", אומר שלחת ומוסיף, "הרומן הוא ז'אנר מערבי אבל מחפוז ביית אותו והפך אותו לחלק מההווי הספרותי הערבי. לפני מחפוז מרכז הכובד הספרותי ניתן לשירה, אחריו המפה הספרותית השתנתה והוא בעצם היה זה שהוביל את הדרך לכותבי רומנים שבאו אחריו. הרומנים של מחפוז שיקפו את מעמד הביניים הערבי שאליו הוא השתייך בשכונות המסורתיות של קהיר. הוא שיקף את חייהם אבל גם את המאוויים שלהם מבחינה אישית וקולקטיבית - מה שבא לידי ביטוי באופן מובהק ברומן החשוב שלו, 'השלישייה', שסוקר באופן היסטורי את מה שעבר על מעמד הביניים מאז תקופת המנדט והקולוניאליזם של מצרים ועד אחרי המהפיכה הנאצריסטית בשנת 1952. נג'יב מחפוז שלט בכל פרט ופרט ברומן וזו גדולתו, הוא שלט בדיאלוגים שבין הדמויות ובמוביליות החברתית שעומדת מאחורי כל אחת מהן. זכייתו בפרס נובל בשנת 1988 פתחה צוהר לעולם בפניו ובפני כל הספרות הערבית העכשווית וחשפה את היצירה הספרותית הערבית באופן חסר תקדים".
כתיבתו של נג'יב מחפוז, מציין שלחת, עסקה לא מעט בטבואים. "הוא כתב על דברים שהיו בבחינת אסור לפניו וזה משתקף בין היתר ברומן הבעייתי שלו 'ילדי השכונה שלנו' שם נגע ביחסים מיניים, היבטים חברתיים ודתיים שלפניו היו נעלמים מהספרות. הספר הזה הוחרם ולמעשה עד היום לא ניתן היתר לפרסם אותו אבל הוא התגלגל בעולם הערבי מאז ומעולם". שלחת מסכם ואומר: "נג'יב מחפוז היה מודל לנחישות של הסופר הערבי. הוא כתב חמישה ימים בשבוע, שמונה שעות ביום וזו היתה אג'נדה ברורה. הוא האמין שסופר צריך להיות ולחיות את מלאכת הכתיבה. על פי התפישה המחפוזית אסור לכתיבה להיות בשולי העיסוק של סופר אלא במרכזם. על פי הדיווחים מחפוז כתב עד ימיו האחרונים, עד שנכנס לבית החולים במצב קריטי. הוא המשיך לעניין קוראים ומבקרים עד סוף ימיו ואת תרומתו העצומה הוא תרם בחייו. הוא יחסר לנוף הספרותי והתרבותי, אבל השינויים שחולל יישארו".
מחאה נגד הגבלת חירויות הפרט
מחפוז נולד בשנת 1911 בשכונת ג'מאליה ברובע העתיק של קהיר. ילדותו בעיר הבירה המצרית היתה בעלת השפעה עמוקה על יצירתו העתידית וקהיר מרבה לשמש רקע לכתביו. מגיל צעיר נהג ללכת עם אמו לבקר במוזיאונים וכך החלה לגדול סקרנותו ואהבתו להיסטוריה של ארצו.
בבגרותו למד פילוסופיה באוניברסיטת קהיר ושימש במספר תפקידים בשירות הממשלתי. את דרכו הספרותית החל בפירסום סיפורים קצרים בכתבי עת שונים בקהיר, זאת לצד כתיבת מאמרים בנושאים פילוסופיים וחברתיים שונים ומגוונים כגון בעיית האמונה באלוהים, הפילוסופיה של ברגסון, מהות הצדק החברתי ועוד. סיפורו הקצר הראשון – "מחיר החולשה" – ראה אור בשנת 1934.
בין השנים 1944-1939 פירסם שלושה רומנים היסטוריים שעלילותיהם מתרחשות על רקע מצרים הפרעונית. כוונתו היתה לכתוב סדרה של 20 ספרים אשר יסקרו את ההיסטוריה של מצרים, אולם לאחר פירסומו של הספר השלישי, החליט לזנוח רעיון זה.
בשנות ה-40 וה-50 פנה מחפוז לרומנים חברתיים שעלילתם מעוגנת במציאות ההווה במצרים. רובעיה העתיקים של קהיר, על המעמדות הבינוניים והנמוכים המאכלסים אותם, היו ללב ליבה של יצירתו. מבחינה סגנונית נכתבו יצירות אלו לפי מסורת הריאליזם האירופי של ספרות המאה ה-19. לגולת הכותרת של יצירתו בתקופה זו נחשבת הטרילוגיה "בית בקהיר" (כרך ראשון - 1956, כרך שני ושלישי - 1957) המגוללת את קורותיה של משפחה מצרית בין שתי מלחמות העולם. בעקבות פירסומה זכה מחפוז לראשונה בהערכת המבקרים שגילו עד אז רק התעניינות מוגבלת ביצירתו. כמו כן, זכה לפופולריות רבה בקרב קהל הקוראים במצרים ובשאר ארצות ערב.
בשנת 1959, לאחר תקופה ארוכה של שתיקה ספרותית, כנראה כמחאה נגד הגבלת חירויות הפרט במשטרו של גמאל עבד אל-נאצר, פרסם מחפוז בעיתון "אל-אהראם" יצירה בהמשכים שנקראה "בני שכונתנו" ובה תיאר את קורותיה של שכונת עוני מבודדת בקהיר. באמצעות סיפור אלגורי זה העלה לדיון שאלות יסוד של החברה האנושית הנוגעות ליחסי הדת, המדע והשלטון והשפעתם של אלו על מצבו של הפרט. ביקורתו המשתמעת מתוך הטקסט כלפי משטרו של נאצר אינה דבר של מה בכך בחברה המצרית באותן שנים, ובמובן זה נחשב מחפוז לאמן יוצא דופן שרק מעטים הלכו בדרכו (ביניהם ניתן לציין את הסופרים תוופיק אל-חכים ופתחי ע'נאם).
הסופר הערבי היחיד שזכה בפרס נובל
בשנות ה-60 התוודע מחפוז לפילוסופיה האקסיסטנציאליסטית מבית מדרשו של הפילוסוף הצרפתי ז'ן-פול סרטר והושפע ממנה עמוקות. יצירותיו הבאות נכתבו בסגנון "זרם התודעה" והושפעו מצורות כתיבה מודרניסטיות דוגמת הרומן הרב זוויתי וסגנון האבסורד. במרכזן ניצבה בדידותו של האדם בחברה המודרנית והמנוכרת. מצוקותיהם ותלאותיהם של הגיבורים נתפסות ביצירות אלו כמצוקות קיומיות, פנימיות, המאפיינות את מצבו של האדם באשר הוא. יחד עם זאת, גם כאן לא נעדרים מן הטקסט דברי ביקורת גלויים וסמויים כלפי המציאות הפוליטית והחברתית שהשליט נאצר במצרים.
לרומן החשוב ביותר שלו בעשור זה (שנות ה-60) נחשב "הגנב והכלבים" (1961), שגם זכה להצלחה רבה מחוץ למצרים ולעולם הערבי. בז'אנר הסיפור הקצר, נחשבת במיוחד יצירתו "זעבלאווי" (1961) שנכללה בקובץ הספרותי "עולמו של האל" (1963). סיפור זה, בדומה לרומן "הגנב והכלבים", דן בסדר החדש במצרים ובתפקידה של הקידמה, תוך מתיחת ביקורת נוקבת. הפתרון למצוקותיו של האדם המודרני, על פי מחפוז, אינו עוד במדע כפי שסבר בשנות ה-40 וה-50, אלא דווקא בעולם המיסטיקה המוסלמית.
בשנות ה-70 וה-80 פירסם מחפוז מספר גדול של יצירות, העולה על כל מה שפירסם החל משנות ה-30 ועד ה-70. מתוך מכלול יצירתו באותן שנים ראוי להזכיר את הרומן "מול כיסא הבכור" (1983), שגם בו נמתחת ביקורת פוליטית נוקבת.
מחפוז נחשב לגדול הסופרים בעולם הערבי של המאה ה-20 והוא הסופר הערבי היחיד שזכה בפרס נובל על יצירתו. מכלול כתביו כולל למעלה מ-40 ספרים, רומנים פוליטיים וסיפורים קצרים, שרבים מהם עובדו לתיאטרון ולקולנוע. לצד פעילותו הספרותית הענפה נודע גם כתומך מובהק בהסכם השלום המצרי עם ישראל, ובעקבות ביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדאת בירושלים בשנת 1977, פירסם הודעות תמיכה במהפך הצפוי ביחסים עם ישראל. תמיכתו הבלתי מתפשרת בנורמליזציה של היחסים בין ישראל ומצרים, ופגישותיו עם אנשי רוח וסופרים ישראלים זכתה לביקורת חריפה מצד החוגים האסלאמיים הקיצוניים, ובשנת 1994 נדקר ונפצע קשה על ידי קנאי מוסלמי קיצוני.
עוד מיצירותיו: "סימטה בקהיר" (1947), "הקבצן" (1965), "פטפוטים על הנילוס" (1966) ו"מיראמר" (1967).
