אני כבר מוכנה להיכנע לאהבה
אנשים משתנים. אם פעם קבעתי שתמיד אלבש שחורים, היום אני מסתובבת עם גופיות לבנות. אם פעם קבעתי שלעולם לא אתאפר, היום קשה להפריד ממני את הליפסטיק האדום שלי. אם פעם חשבתי שלעולם לא אתאהב (למרות שרציתי זאת יותר מהכל), היום אני יודעת שגם זה כבר לא נכון. חיים בלי אהבה אינם חיים. את זה אפילו אני, הקשוחה, הפנמתי. אבל אני עדיין מפנטזת על אהבה שתתן לי את הביחד וגם את הלחוד
שקרן! חשבתי מיד. אבל במחשבה שניה, אם בלב קשה הוא התכוון ללב סגור, אז אני יכולה להבין. גם לי היה פעם לב סגור. בלתי חדיר. בעבר האהבה תפסה אותי עם חרבות וסכינים ביד, שהייתי שולפת כמו הכלה של טרנטינו. אהבה היתה מלחמה, מאבק כוחות, כיבוש, קרב עם מפסיד ומנצח, אילוף הסוררת. ניסיתי להלחם בכוחות הטבע, להיות על-אנושית.
אבל הרמתי ידיים מאז. היום אניף דגל לבן ואכנע לאהבה לכשזו תבוא. לא אלחם בה יותר. אם יש לה מה להגיד, אשמע.
אנשים משתנים. אם פעם קבעתי שתמיד אלבש שחורים, היום אני מסתובבת עם גופיות לבנות. אם פעם קבעתי שלעולם לא אתאפר, היום קשה להפריד ממני את הליפסטיק האדום שלי. אם פעם קבעתי שבחיים לא אבשל, היום יוצאים ממטבחי טוסטים מושקעים. טוב, זה לא "תבשיל בשר ביין אדום וחרדל דיז'ון על מצע של עלי בייבי וחצילים מוקפצים" אבל עוד לא טעמתם את הטוסטים שלי. ואם פעם קבעתי שבחיים לא אתחתן, רגע, דוגמה לא טובה. זה עדיין נכון לגמרי. אבל אם פעם חשבתי שלעולם לא אתאהב (למרות שרציתי זאת יותר מהכל), היום אני יודעת שגם זה כבר לא נכון. חיים בלי אהבה אינם חיים. את זה אפילו אני, הקשוחה, הפנמתי. אבל אני עדיין מפנטזת על אהבה שתתן לי את הביחד וגם את הלחוד. כשתבוא כזו, אקדם את פניה בשמחה.
כמה חבל היה לי שגבר ואשה לא יכולים להיות חברים סתם
היתה תקופה מביכה בחיי, בה ניסיתי להפוך גברים לחברים, אבל בלי הרומנטיקה. תמיד אהבתי גברים וחיפשתי את קרבתם. כמה אני אוהבת את חוש ההומור המיוחד והאינפנטילי שלהם, את הגוף שלהם, את הידע שלהם במוזיקה, את הקשיחות שלהם. את צורת החשיבה שלהם ואיך שהם "פועלים". מה שלמדתי עליהם מצא חן בעיניי מאוד, והייתי החברה הכי טובה שאי פעם היתה להם. היו צחוקים וכיופים והכל היה נפלא, עד לנקודה מסוימת. עד ללב. לשם נמנעה מהם הכניסה ונאסר עליהם להתקרב. ובנקודה הזו בדיוק מערכות היחסים שלי איתם שבקו חיים. כמה חבל היה לי שגבר ואשה פשוט לא יכולים להיות חברים סתם, "רק" כי יש להם איברי מין ומוחות שונים. תמימה כמו ילדה שמפנטזת על עולם ורוד ללא בתי ספר. הם סירבו להיות ידידים שלי, כי לא יכלו לעמוד בזה. משהו אחר עמד בדרך, אם אתם מבינים את הכוונה. ומדובר בלב. ידידות תחפשי אצל בנות. איתנו עליך לעבור קודם את "החוויה האנושית", ולא מדובר במרתון פרקי סיינפלד או סרטי סמוראים. ככה זה.
כן. הייתי פעם מה שנקרא "סרבנית אהבה", או אם תרצו "פחדנית". כמה מקוראיי השכילו לקרוא בין השורות והעלו זאת בעצמם. הם צדקו. מי שמסרב לאהבה, מסרב לאינטימיות, לחשיפה, לפגיעה, ללעג ולדחייה אפשרית שהיא טומנת בחובה באופן טבעי, בדיוק כמו שהחיים טומנים בתוכם את המוות. כן. ליבי היה סגור.
הרבה קשרים פספסתי בגלל ליבי הסגור
לב הוא איבר חזק שפועם 35 מיליון פעמים בשנה, כך שהוא לא זקוק להגנה, אבל אני התעקשתי לשמור עליו. הרבה קשרים פספסתי בגלל ליבי הסגור, במיוחד את הקשר עם האקס המיתולוגי. איך עצרתי את האהבה בכוח. איך התעקשתי שלא "יכניע" אותי. כמה זה התיש אותי להחניק זרעי רגשות. ידעתי שאני זקוקה לחבר יותר מנוסה וסבלני ממנו, שלא ישחק לידיים שלי.
האקס לא מיהר לפענח את הסימנים, זה גם לא היה תפקידו. נשארנו יחד בגלל אלת הפוטנציאל, וגם כי אהבנו. אבל כרקדנים, תנועותינו היו מגושמות. סירבנו לשחרר את אחיזתנו מהאחר, מתעקשים בכל זאת לנצח בתחרות הריקודים. לא היינו מוכנים זה לזה עדיין. בסוף הבנו שעלינו למצוא בן זוג אחר לריקודים, בן זוג שמקשיב לצעדינו ומתאים את צעדיו לשלנו. עד שהחלטנו להפסיק לרקוד. נפרדנו בצער ובהשלמה, אחרי חמש שנים. עבר זמן עד שהחלו להופיע בקיעים בחומה והיא נסדקה.
ואז הופיע לירי. לא מפליא אותי ששמו הזכיר את שמי. פגשתי אותו בפאב, באחד ממקומות הבילוי האהובים עלי. הייתי עם חברתי, כרגיל, ולירי היה ישוב מרחק כמה כסאות ממני, עם חברים. קשה היה להתעלם ממנו. הוא הפנט את שתינו. מסוג האנשים שקשה להתעלם מנוכחותם. הוא קם בבטחה, התיישב לידי בצעד שיכול היה להיחשב כחוצפה והודיע שלא יזוז עד שאגרש אותו. חברתי ויתרה כשהבינה שנבחרתי. לא האמנתי כשסיפר לי שהוא ארכיטקט. תמיד פנטזתי שהחבר שלי יהיה ארכיטקט. איזה קסם יש למקצוע הזה? הוא הצחיק אותי וגם אני הצחקתי אותו, לא נותרתי חייבת. השיחה קלחה.
נדרשה לו רק שעה כדי לקבוע שאני "מפחדת מאהבה". הנה גבר שקלט בכמה דקות מה שחשבתי שאף אחד לא רואה ולא מבין. קרא אותי לגמרי בעיני הרנטגן שלו. גם רחב כתפיים, גם ארכיטקט, גם ממזרי. הגבר החכם והגדול מהאגדות, כמו זורבה היווני, שגופו רחב כמו ליבו. והגבר הזה המיס אצלי את אחרוני הקרחונים שנותרו בליבי. ישבנו בפאב שעות, עד שנאלצו לזרוק אותנו החוצה.
דווקא הייתי מוכנה הפעם לשבור את הכללים של עצמי, אבל הסתבר שלירי עובד באירופה ואינו פנוי לקשר. אולי בעיתוי ובמקום אחר, היה יכול להתרקם סיפור אהבה מפעים. אבל במקום שליבי ייסגר עוד יותר, הפעם הוא נפתח לרווחה. לירי השאיר בו את טביעות אצבעותיו הענקיות, כמו טביעת האצבעות של ביג פוט בשלג. "יום אחד הכל יפרח, הלב של העולם נפתח". בדיוק. סוף טוב יהיה, יבוא לירי אחר. הוא כבר נמצא בתוכי. ומהציניות כבר מזמן נפטרתי.
לפנייה לכתב/ת 
