קראו להם בבר ופרוספר, מרסל ויולנדה. וגם אריאנה

חלפו יותר מארבעים שנה, חלפו חמש עשרה שנה מאז שכתבתי את הסיפור הזה בעיתון ששבק חיים, ופתאום, כשילד אחד יקר ללבי יפסע ביום ראשון לכיתה א', הזיכרון שוב מצמית ומסרב להרפות. אשדוד, בית ספר "גאולים", שלושים וארבעה ילדים, רובם עולים חדשים, והשנה היא 1964. כל הקיץ חיכיתי להבטחה הגדולה, שחידת הקריאה תתפענח לי סוף סוף. הגננת אמרה לאמא שלי שלא טוב ללמד ילדים לקרוא לפני כיתה א'. אמא שלי ממילא לא ידעה עברית די הצורך ללמד אותי, וכך הגעתי למערכת החינוך מצוידת בשלל אותיות שידעתי לכתוב, אבל לא לחבר ביניהן. אני זוכרת בהייה בשלטי רחוב, בספרי ילדים, בכל פיסת נייר עם אותיות מודפסות, בציפייה עצומה שהנה, עוד מעט אדע.

בקיץ התאמנתי מול המראה במקלחת, בנסיונות להגות ר' ו-ח' כמו של צברים. לא תמיד הצליח לי. ע' לא הצליחה לי בכלל. בכל פעם שניסיתי, זה נשמע לי כאילו אני הולכת להקיא. שלוש שנים מלאו לישיבתנו בארץ-מולדת.

למורה שלי קראו זהרה נבון, ועד היום שמה הוא בעיני תמצית מזוככת של ישראליות. יחד עם חולצת-משכית לבנה רקומה, חצאית-קפלים תכולה וסנדלים, היא הגיעה ביום הראשון נחושה בהחלטתה לגדל בכיתה שלה, במו ידיה, ישראלים חדשים קטנים. קראו לזה אז "כור היתוך", ובכלל לא חשבו שבתוך התנור המחשבתי הגדול והלוהט הזה לפעמים נחרכות גם נשמות. לנו - חניכיה הקטנים - קראו בבר וז'ילו, פרוספר ומוריס ומרסל ויולנדה. וגם אריאנה.

 ענת היתה בדמיוני ילדה שחורת שיער שדוהרת על סוס פרא (אילוסטרציה)

כלומר, כבר לא אריאנה: כשנחתנו בשדה התעופה בלוד ולתדהמתי הגמורה אבי נישק כביש שחור ובכה, אמרו לנו שהשמות שלנו לא טובים למקום הזה. באבחת עט אחת של פקיד-סוכנות היו גריגורי, ביאטריס ואריאנה לגרשון, בתיה וחנה. ככה נכון יותר, הסביר הפקיד. אמא שלי, שלוחת-לשון וזועמת, אמרה לו (ביידיש) שבפעם האחרונה התבקשה לשנות את שמה תחת שלטונם של הנאצים. אולי אתה נאצי במקרה, שאלה. אבא היסה אותה (ברומנית) ואמר לה שככה לא מתחילים חיים חדשים. הרישום בתעודות העולה, ואחר-כך בתעודות הזהות, נותר כעדות צורבת לניצחונם של פקידים.

הגננת הראשונה שלי לא אהבה את "חנה". היא אמרה לאמא שעדיף שיקראו לי אורה, כי זה יותר מודרני. הגננת השניה האמינה ש"אורית" זה הרבה יותר יפה מ"אורה", ואמא כבר לא האמינה בכוחה למחות. רק בבית קראו לי בשמי-שלי, וכבר לא ידעתי אם הוא השם הנכון או מין התרסה של מבוגרים שאי אפשר להבין את טעמיה, אבל כשאת בת שש וקצת, ממילא רוב מעשיהם של המבוגרים סתומים בעיניך ואת פשוט מקבלת את הדין.

בבית הספר ביקשתי להיות שוב אריאנה. זהרה נבון חשבה שלא ייטב לי כך. מערכת החינוך כולה חשבה אז שילדים בני שש וקצת צריכים לוותר על גרעין-זהותם המוצק והידוע, בתמורה לזכות ללמוד אלף-בית בצורה מסודרת. את תהיי ענת, אמרה זהרה. רק בבית, אחרי שלום-כיתה-א', בכיתי. לאמא אמרתי שאני לא מבינה למה המורה שלי, שהיא הכי יפה והכי חכמה בעולם, לא מבינה שאני בכלל לא ענת. אמא ליטפה אותי ואמרה שיהיה בסדר ושעוד מעט אתרגל.

ענת היתה זרה. היא היתה בדמיוני ילדה שחורת שיער שדוהרת על סוס פרא. היא לא התיישבה לי נכון בפה, והיה לה ע' בשם. ע' זה כמו להקיא. אבל אמא צדקה: התרגלתי. עד כדי כך שלא סיפרתי לאיש בבית הספר החדש שאני בעצם אריאנה, וביום שאיכשהו נודע לקבוצת השווים שלי מהו שמי האמיתי, כבר הייתי בכיתה ג', והם לא סלחו לי על זה. אני זוכרת מעגל מאיים של ילדים סביבי, ואת הצעקות - אריאנה, אריאנה, לכי לרומניה. או משהו כזה: מתוך המעגל נחלצתי בריצה מבוהלת ונעלבת אל הכביש. מה לעשות שבדיוק עברה שם מונית צ'קר שחורה ומהירה מכל סוס פרא, ואני נחבטתי בחרטומה, ועד שהגיעו הדודים הטובים ממגן דוד כבר היה ברור שמדובר בתאונת דרכים קשה.

חטאנו בחטא היוהרה 

חלפו המון שנים, ועורך בעיתון "חדשות" שאל אותי, לרגל אחד ממוספי החגים, אם יש לי איזשהו חשבון גדול ולא פתור עם העולם, למרות שהצלחתי לשכוח את כיתה א' ואת היום הראשון ההוא עד אז, פתאום מצאתי את עצמי אומרת לו - הנה, יש. החליפו לי את השם ארבע פעמים. הפעם הכי כואבת היתה, כשהמורה זהרה נבון קראה לי ענת. חפשי אותה, אמר העורך הנבון: לכי להתפייס, אחר כך תכתבי.

הלכתי, נרגשת מאד ומצוידת בזר פרחים, ושנאתי את עצמי, כי בדרך הבנתי שאני עדיין מבקשת למצוא במפגש עם מורתי האהובה, המכאיבה, אישור לכך שאני בסדר גמור. אחר כך, כשהתחבקנו, כשדיברנו, התפוגגה המרירות. זוהרה אמרה שטעו אז מאוד, שהיא טעתה אבל אלה היו הכלים שניתנו לה, שהיא עצמה היתה צעירה ולא מנוסה ומאוימת, וכל הילדים נראו לה זרים כל כך ואיך בכלל אפשר היה ליצור מהם כיתה מגובשת בלי טבילת-האש הזו של הישראליות, ושבשנים שחלפו למדה כמה יוהרה ורהב היו בתוך הניסיון למחוק זהויות, ושכבר לא צריך לעשות כן. הנה, הפי אנד.

יש עוד אחד: הכתבה שתיעדה את הפיוס עשתה קצת גלים. הזמינו אותי להתראיין בתוכנית רדיו שבה אנשים היו אמורים להגשים בשידור משאלות לשנה החדשה, ואני ביקשתי לשוחח עם שר החינוך דאז, אמנון רובינשטיין. רציתי לבקש ממנו שלעולם לא ישנו לילדים את השמות בהוראה מוכתבת מגבוה, יהיו טעמיה טובים ככל שיהיו. לא בגלל הסיפור שלי, שנגמר מזמן, אלא בגלל ששמעתי ילדה אחת שהגיעה לא מזמן מאתיופיה מתאמצת לומר את שמה החדש ויוצא לה "ריפקה" (דגש ב-פ' בבקשה!) במקום רבקה, והיא מתאמצת עוד ולא מבינים אותה, ובניסיון השלישי היא מושכת כתפיים ונאלמת. השר רובינשטיין הבטיח שייצא חוזר מנכ"ל ובו הוראה לא לשנות שמות, אלא רק להציע, ולהתייעץ עם הילד ועם הוריו.

למיטב ידיעתי, היום כבר לא משנים שמות לעולים חדשים בכיתה א'. בתווך היו גם כמה שנים שבהן הבינו עד כמה קשה טראומת העלייה לילד בצעדיו הראשונים בבית הספר. הבינו ותמכו, ואפילו סייעו בשעות לימוד נוספות בשפה העברית, ארבע או חמש שעות בשבוע לילד כדי לאפשר לו להגיע אל הישראליות הנכספת בלי ייסורים מיותרים של חוסר הבנה.

ילד אחד, יקר ללבי, הולך לכיתה א'

ילד אחד, יקר ללבי, עומד להיכנס בשעריה של מערכת החינוך ביום ראשון הקרוב. אלפים כמוהו מצטרפים אליה השנה בשלבים שונים, והם עולים חדשים. כמה מהם, אני בטוחה, עמדו מול המראה בקיץ הזה וניסו לגרגר ר'. לא תמיד הצליחו. ע' כמעט נעלמה משפת הדיבור וההתמודדות איתה נחסכת מהם כעת. הילד היקר ללבי החל לדבר עברית לפני שנה, והוא עדיין נאבק לפעמים בניסיון למצוא את המלים הנכונות. הוא לא אוהב להגיד "זה" ולהצביע על עצמים. הוא אוהב מילים, אבל לא כולן נגישות לו כמו לבני כיתתו האחרים, שנולדו כאן עם השפה הנכונה למקום והשמות הנכונים. הילד הזה, מספרים לי, לא יזכה השנה לחיבוק של משרד החינוך, בדמות תוספת שעות הוראה. כבר ארבע שנים אין דבר כזה במשרד החינוך, כי אין כסף. המורה שלו מאמינה שהוא יתגבר, ועד מהרה שפתו תהיה עשירה וקולחת, כמעט-ילידית. עוד היא מאמינה שעד סוף כיתה א' הוא כבר ישכח את ההלם והעלבון של היום הראשון.