בימים טרופים אילו בו "המצב" בה"א הידיעה משתלט על השיח הציבורי בוריאציות שונות, השאלות היומיומיות המציקות נדחקות אחור. בשביל אלו המתמודדים עם סדר היום האזרחי המשותף למליוני אזרחים אחרים בישראל, הדבר לא מקהה את עוצמת אותן שאלות.
בעיה נוקבת כזו היא הסדרת נושא האנטנות הסלולאריות. בשנתיים האחרונות בכל סקר על הבעיות ה"אזרחיות" המטרידות את הישראלים תופס עניין האנטנות
הסלולאריות מקומות ראשונים. גם אם נדמה היה, בשלהי הכנסת ה- 16, שהדבר השפיע על סדר יומם של מקבלי ההחלטות ושהגל הציבורי ישטוף גם את חברות הסלולר המתבצרות מאחורי הפורום המשותף שהקימו, מסתבר פעם אחר פעם שפתרונות אמיתיים אין בנמצא וכשל הרשויות בעניין הוא כשל כרוני.
בימים אילו של פתיחת שנת הלימודים עומדים עשרות ואולי מאות ועדי הורים בפני חרדה לגורל יקירהם החשופים באופן ישיר לקרינה הסלולארית. מבדיקת הפורום לסלולאריות שפויה עולים מקרים רבים של מיקום אנטנות במוסדות חינוך ובפנימיות או בצמוד אליהן ממש. מי שלא היה מעלה על דעתו למקם חומרים מסוכנים, תחנות כוח או תחנות אוטובוסים בלב בתי ספר, עוצם את עיניו למול מיקום האנטנות.
מקרה אחד שדגל אדום מתנוסס מעליו הוא של האנטנות הסלולאריות הממוקמות על בית הספר "ראשית" בשכונת קרית מנחם בירושלים. מדובר בבית ספר שפועל זו השנה השלישית ובמשך כל הזמן הילדים הלומדים בו היו חשופים לקרינה ישירה מהאנטנות על גג אחד המבנים בבית הספר. הקרינה שנמדדה בחלק מן הכיתות נחשבת, על פי מומחים שייעצו להורים, לקרינה מזיקה.
חלק מן האנטנות קיבלו היתרי בנייה בדיעבד, רק לאחר כניסת התלמידים לבית הספר ובמהלך הזמן נוספו מתקנים של החברות על גג בית הספר ובשטחו. ידן של כל הרשויות המעורבות, מהמשרד לאיכות הסביבה דרך משרד החינוך, עירית ירושלים וההסתדרות, שהשכירה את המבנה לצרכי בית הספר תוך התנייה שהאנטנות לא יוסרו, לא הושיעה והן התחרו ביניהן על אי לקיחת אחריות בעניין.
בצר להם נדחפו ההורים לשימוש בכלי האחרון העומד לרשותם והם פותחים ההורים בהשבתת בית הספר עד להסרת האנטנות. הם לא הראשונים. בית הספר בשכונת פלנורד בחיפה ובית הספר האיזורי בקיבוץ נען הושבתו בעבר אף הם, לתקופות ארוכות, בשל חשיפת התלמידים לאנטנות של משרד הביטחון. סיפורי ההשבתה הללו הוכיחו שגם בדיעבד הרשויות לא טרחו למצוא פתרון אמיתי ובר קיימא לבעיה.
לכאורה, הכל היה אמור להיות מובן מאליו. הפגיעות הרבה של הילדים, בשל תהליכי התפתחות ובשלות מוחם ושבריריות ההגנות הטבעיות שלהם, הופכת אותם לחשופים יותר מבחינה בריאותית. בתי הספר אמורים לקחת אחריות על בריאות התלמידים, אך במקרה זה המחויבות איננה מתממשת בפועל. גם התחייבות פומבית שנתנו חברות הסלולר, בנובמבר 2005, להסרת כל האנטנות הממוקמות בבתי ספר תוך שנה, לא קידמה את העניין. אף תכנית לא נעשתה ולא קודמה פנייה לרשויות, האמורות לסייע לחברות במציאת פתרונות חלופיים.
גם חוק הקרינה הבלתי מייננת שהתקבל בדצמבר 2005, לא מסייע לפתרון הבעיה. הסעיף שהוצע להרחקת אנטנות ממוסדות רגישים, מוסדות חינוך וקשישים, לא התקבל בחוק, בלחץ חברות הסלולר. המשרד להגנת הסביבה יוכל לפתור זאת בהתקנת תקנות מפורשות וברורות בנושא.
במקרה זה השאלה השנויה במחלוקת של הפגיעה הבריאותית שמסבה הקרינה הבלתי מייננת, היא משנית לעומת העובדה כי עקרון הזהירות המונעת לשמירה על הילדים מחייב הרחקה מקסימלית של האנטנות ממוסדות חינוך. מצב בו תלמידים מרוכזים לרגלי אנטנות הינו בלתי נסבל מבחינה ציבורית וטוב יעשו משרדי הממשלה הנוגעים בדבר אם ימצאו לנכון לרסן במעט את כוחן של חברות הסלולר ולהורות להן להסיר, לאלתר, את האנטנות המדוברות.
הכותב הוא רכז "הפורום לסלולריות שפויה
"
