הניצחון השקט בקרב התודעה
האיסלאם הרדיקאלי נתפס לאחר המלחמה יותר ויותר כאיום אסטרטגי על המערב, שאינו רק ריאקציה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. זוהי מציאות חדשה ונוחה לישראל
מלחמת לבנון השנייה היא דוגמה עדכנית ומובהקת לתפיסה לפיה המלחמה המודרנית אינה מוכרעת רק בשדה הקרב. ככל שהפערים בעוצמתם הצבאית של הצדדים גדלים, עוברת ההכרעה לזירה התקשורתית והתודעתית. בסכסוך בין ישראל ליריביה - ארגוני הטרור, אין חולק על כישרונו ויכולתו של הצד שכנגד לנצל עד תום את יתרונו המובנה בזירת התקשורת, אשר בה החזק הוא החלש. ובמאבק זה כל האמצעים כשרים: איום על עיתונאים, פיברוק תמונות, "שתילת" בובות צעצוע ושמלות כלה בזירות הפצצה, ביום סצנות פינוי נפגעים ועוד שפע מניפולציות יצירתיות. התקשורת הבינלאומית קונה הכל.
נקודת הפתיחה הבעייתית עמה צריכה להתמודד ההסברה הישראלית, כפי שאנו למדים ממחקרי דעת קהל הנערכים בעולם, היא התשתית המנטאלית של צרכן התקשורת המערבי-אירופי, על פיה ישראל נתפסת כתוקף אגרסיבי חסר מעצורים, פנאטי וקיצוני כמעט כמו יריבו שמעבר לגבול. גם העיתונות הזרה היושבת בישראל שותפה לתפיסה זו. אנחנו מבקשים שיראו את הקונפליקט דרך עיניה של ישראל - ואילו הם רואים את ישראל רק דרך עדשת הקונפליקט.
דוגמה לכך היא הדוברים הישראליים במלחמה. אחד המיתוסים המלווים את ההסברה הישראלית לדורותיה הוא מרכזיותם של הדוברים: אילו רק יימצא אדם דוגמת אבא אבן או בנימין נתניהו, תוכל ישראל לנצח בקרב על הסיקור התקשורתי ודעת הקהל. במהלך חודש המלחמה קרס המיתוס סופית: מדינת ישראל הציבה גברים ונשים רהוטים, מחודדי מסר ונישאים על גבי הקונצנזוס הישראלי, אשר נתנו מאות ראיונות לעשרות ערוצי טלוויזיה. ברשת סי-אן-אן לבדה התראיינו דוברים ממשלתיים ישראלים בשבועיים הראשונים של הלחימה במשך 400 דקות - כ-10% מסך זמן השידור אודות המלחמה. למולם, רואיינו דוברים ערביים רק 30 דקות. האם העובדה שדוברים ישראלים קיבלו זמן מסך פי 13 מיריביהם הכריעה את המערכה התקשורתית? התשובה שלילית. הראשונים נאלצו להתמודד לא מול הקולגות, אלא מול תמונות ההרס והקורבנות מביירות. והיכן היו תמונות העורף הישראלי הדואב והפגוע, אותן צילמו עשרות צוותי תקשורת זרים שפעלו במרכזי התקשורת שהקים משרד החוץ בחיפה ובאצבע הגליל? הן נפלו בשיקולי העריכה, כי לא התאימו לנרטיב.
כל האמור לעיל גלוי לעינו של צרכן התקשורת הישראלי, אך הדברים החשובים באמת סמויים מן העין. תמרות האבק שהותירה המערכה הצבאית, יחד עם המחיר הכבד של ההרוגים והחטופים, הערפל התקשורתי וגלי הביקורת, מצניעים הישג ישראלי מהותי: שקיעתו של הנרטיב הגורס כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני - ובמיוחד התנהלות גוליית (אנחנו) מול דוד (הם) - הם הסיבה הבלעדית לחוסר היציבות במזרח התיכון.
מזה שלושה עשורים ניצבת ישראל בזירה התקשורתית הישראלית- פלסטינית בה לא בחרה, אך היא מתקשה להיחלץ ממנה. ההתמודדות מול הפלסטינים בזירה התדמיתית הסבה לישראל נזקים קשים בדעת הקהל המערבית, פגעה בדמותה המוסרית וקיבעה את תדמיתה כאגרסיבית וחסרת אנושיות. למרות זאת, קברניטים ודוברים התקשו לאורך השנים לעצב נרטיב חלופי ועסקו, תוך קיבעון, בניסיונות להציג את עוולות הפלסטינים מול ההומאניות בצידנו - ללא הועיל.
עם תום המלחמה מתבהרת תמונת מציאות חדשה - כזו המאפשרת לישראל ומסביריה לפעול לשינוי הנרטיב התקשורתי ויצירת הזירה והמסגרת החדשה, דרכה נשאף שהתקשורת ודעת הקהל במערב יראו, יתרגמו וישפטו את המתרחש במזרח התיכון. סקרי דעת קהל, שהתקיימו ביוזמת משרד החוץ בשבועות האחרונים בארצות-הברית ובמדינות מרכזיות באירופה, מראים הבשלה בהבנת הציבור שם את המציאות החדשה באזורנו. ישנו זיהוי רחב של שתי הקואליציות - זו של המתונים, הכוללת את מצרים וירדן, אבו-מאזן הפלסטיני ופואד סניורה הלבנוני, ולעומתה קואליציית הרדיקלים - איראן, סוריה, חיזבאללה וחמאס, וגם אל-קאעידה בחבורה. האיסלאם הרדיקאלי נתפס לאחר המלחמה יותר ויותר כאיום אסטרטגי על המערב, שאינו רק ריאקציה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. זוהי מציאות חדשה ונוחה לישראל.
שינוי הנרטיב אינו מוחלט ואינו בלתי הפיך. דעת הקהל באירופה עוד תתקשה זמן רב לראות את ישראל כמתונה, והתקשורת הבינלאומית תוסיף להציג את האירועים במזרח התיכון דרך פילטר המעצים את תדמית ישראל כמי שמפעילה כוח מופרז בכל מצב נתון. אך מצב זה אינו משנה את העובדה כי נפל דבר: תפיסת המציאות של המערב, על קברניטיו ודעת הקהל שלו, הולכת ומתקרבת לזו של ישראל.
מערך ההסברה הישראלי (שק חבטות מנוסה, יש לומר) השכיל לזהות את המגמה, להתאים את מסריו, ליצור קו אחיד לדוברים ולהפעיל ביעילות את נציגי ואוהדי ישראל באינטרנט ובקרב קהלי יעד מגוונים. כל אלו תרמו באופן מכריע להבשלת תפיסת העולם החדשה. לטווח הארוך, זהו הישג למדינת ישראל - שקט, מוצנע, אך בעל חשיבות אסטרטגית.
אמיר רשף-גיסין הוא מנהל מחלקת ההסברה במשרד החוץ
זלמן שובל: בלתי מספיק בהסברה
צבי מזאל: ציפי, נכשלת
ישראל כתוקפן אוטומטי
צילום: איי פי
מומלצים
