תמיד אותו חלום
לא כל יום ערוץ 2 משדר תוכנית מעוררת מחשבה כל-כך. אריאנה מלמד מצדיעה ל"הורי החלומות", חובת צפייה להורים שרוצים לגדל כוכבים
זה היה מצויין ומעורר חלחלה, עשוי בחוכמה ומטלטל. לא בכל יום (או חודש, או עונה) מגיע לערוץ 2 מוצר טלוויזיוני כה משובח ומעורר מחשבה, ואני מפצירה במי שהחמיץ את הפרק הראשון של "הורי החלומות" לוותר על תוכניות אחרות ביום שני הבא ב-21:00. נראה לי שהמקצועיות של דני סירקין, יוצר הסדרה, תתמודד גם עם המפספסים, ובתוך דקות יוכלו להצטרף כטיילים מן המניין למסע בתוך סיוט. או חלום נכסף. נקודת המבט הנבחרת, ייאמר לזכות הפרק הראשון בסדרה, מצוייה לגמרי בעיני הצופה.
"החלטתי שאלוהים רצה שאני אגשים את החלום שלי בבן שלי", כך מצהירה לידיה לנצמן וגוררת את לירז שלה, ילד בן 13 עם קול מלאכי, לאודישן ל"שיר נולד". 11,000 ילדים התייצבו. גם הוריהם, כמובן.
שש שעות בעמידה באוטובוס מאילת, עשרות הפצרות ונדנודים, והאושר הזורח על פניה של לנצמן והחרדה הקורנת מתוכה עולים, ככל הנראה, בהרבה על אלה של הילד. הילד כבר כוכב: ב"מת להיות" זכה להרשים בחיקוי של מאיה בוסקילה, כולל פיאה נוכרית ארוכה. זו אחת הנקודות בה הורים וצופים ביקורתיים אחרים יכולים לבחור בהערצה כלפי לידיה ופרי בטנה, או לתהות כיצד הצליח סירקין למצוא עבור המצלמה שלו דוגמה כה מובהקת של נרקיסיזם.
הפרק התמקד בהורים. מה יקרה אם חלומה של לידיה יוגשם ולירז יהיה כוכב? אפשר לחשוב על מייקל ג'קסון, אפשר לחשוב על חייהם של עשרות כוכבים קטנים שהיו לאנשים מבוגרים ומופרעים עד מאוד, ואפשר לחשוב שתביעות העולם המודרני, על השגיותו וכוכביו הנולדים בין רגע, הם האחראים לכך שבן שמונה מעכס כרקדנית בטן מיומנת ומתאווה להופיע בקלטת של משה דץ, ופספוסה דעתנית בת תשע, נדחפת בידי אמא, סבתא, סוכן אישי (רוברטו, של מאיה בוסקילה) עומדת להקליט דיסק משלה. אחרי שפרשה מקריירה של דוגמנית.
לא לומדים מטעויות
אם זה לא קיצוני בעיניכם, הייתם צריכים לצפות בכנר הקלאסי הקטן יצחק צימרמן, באבא שלו שלא עובד כי הוא מקדיש את חייו לטיפוח כשרונותיו של הילד, באמא שלו שמהגגת על הסתפקות במועט ומקפידה שבנה ינגן שש-שבע שעות ביום. ומה יקרה אם לא יהיה כוכב? אולי צפוי לו הגורל של לילך גליקסמן, ילדת-פסטיגלים שזרחה לרגע בשמי התודעה הפופולרית, ושלושים שנה אחרי כן עדיין משוכנעת שזוכרים לה את זה. מצטערת, לא זכרתי. לילך משלחת עכשיו את בנה הקטון לקריירה של זמרה.
יש הורים שלא לומדים דבר מן הטעויות שלהם-עצמם, ויש הורים שמשוכנעים כי "זה מה שהילד רוצה". גם אביהם של שני כדורגלנים קטנים שמחמר בהם בעוז משוכנע שהוא נותן לילדים שלו יותר ממה שקיבל מאביו. המצלמה מתעדת טקס של השכבת הילדים ערב לפני משחק פתיחה של עונת הכדורגל. האב מזכיר להם להתעורר מוקדם. הוא לא זוכר לחבק אותם או לנשק.
אין ספק, יש ילדים שירדו לעולם מבורכים בכשרונות מפתיעים ושונים משל בני גילם. לאיש אין ספק בצורך לעודד ולטפח, לתגמל ולחדד מתת-אלוה שכזאת. כדי ליצור פיסת טלוויזיה דוקומנטרית שנחרטת בזכרון, צריך היה דני סירקין ללכת אל הורים קיצוניים וחיי-ילדות יוצאי דופן. בינתיים נראה שהוא מצא אותם בעיקר בפריפריה הסוציו-אקונומית, אבל תהא זו טעות לחשוב שרק הורים קשי יום מפנטזים על כבוד, תהילה ועושר שיופקו מכשרונות של ילדיהם. גם ברמת אביב ג' יש יותר מדי ילדים שחולמים להיות כוכב נולד בגובה מטר, ובעיקר – יותר מדי הורים שמעודדים חלומות כאלה בהתמדה ובעקביות: הם משדרים לילדיהם את המסר הברור שלהופיע בטלוויזיה זה חשוב ונחשב ורצוי ונחשק. הם לא מוכנים להבין שכל דוגמנית זעירה תורמת לצמיחתה המבהילה של תעשייה פדופילית. הם לא חושבים על ניצולם של ילדים במדיה שמתפרנסת מסיפוק גירויים רגשיים למבוגרים. הם לא מבינים עד כמה מועצמות גם ההצלחות וגם הכשלונות, הרבה מעבר ליכולתו של ילד לשאת בהם בגבורה מבלי להיפגע.
במקום אחד נכשל הפרק הראשון: לעניות דעתי, צריך להבחין היטב בין המרחבים השונים בהם מפעילים הורים את הילדיהם המוכשרים. בעיני, כל עוד ילדים מפגינים כשרונות בעולמם של ילדים, בתוך קבוצת השווים שלהם ובאינטימיות של עולמם המוכר, פוחתת הסכנה לניצול ולאומללות. קבוצת כדורגל של ילדים שחולמים להיות טל בנין היא דוגמה טובה למרחב הולם לביטוי כשרון. אני מוכנה גם להאמין (בדוחק ובאופטימיות) שילדה בת תשע רוצה להוציא דיסק וכי מדובר ברצון עצמאי שלה. מה עושים איתו? מפיקים דיסק בבית, כמובן. מחלקים אותו כמתנה לחברים בני תשע. מנגנים בכינור בקונסרבטוריון עם ילדים מוכשרים אחרים, שרים במסיבות של הכיתה ובית הספר. החריגה מעולמם של ילדים אל עולמם של ילדי הפלא היא הבעיה בסיפור חלומותיהם של ההורים, וחבל שהנקודה לא התחדדה, ואפילו טושטשה לחלוטין, בפרק שראינו.
הקריינות הנלווית לתמונות מינורית ומדודה, קצת אירונית, אבל פוסעת על החבל הדק שמפריד בין דיווח לבין שיפוט מבלי ליפול ממנו אפילו פעם אחת. טוב שכך: סירקין בוטח באינטליגנציה של צופיו די הצורך לאפשר להם את חופש הבחירה מבלי להכריז בעצמו על גבולות של נורמטיביות. בכך מתייחד המוצר שלו מזה של אושרת קוטלר ב"מדובר בתופעה", בפרק שדן בהורים, ילדים וטיפוח מצויינות. קוטלר התעקשה להאכיל את צופיה במדדים של נורמטיביות. סירקין מתעד מקרים קיצוניים. אתם תבחרו בפנטזיה הנוחה לכם: האם מדובר בהתעמרות קשה ומאורגנת בילדים או בהורים שראויים כל אחד לתואר אם השנה ואב השנה. בהמשך צפוי מעקב אחר הצלחות וכשלונות של הילדים המושקעים, המטופחים, בני המזל – או קורבנות ההתעללות הקטנים. אם יצליח סירקין לשמור בפרקים הבאים על הימנעותו המכוונת והנבונה משיפוט ערכי, "הורי החלומות" תהיה סדרה מופתית.
מתוך הסדרה. זה מה שהילד רוצה?
מומלצים
