האם המדינה צריכה לממן צאצאי זיכרון?
ארגון משפחה חדשה מבקש לאפשר לחיילים להשאיר הוראות לגבי שימוש בזרעם למקרה מותם, לטובת אלמנות חשוכות ילדים והורים שכולים. האם זכות יסוד לצאצאים היא גם זכות לנכדים? איפה "טובת הילד" כשמדובר בילדים שיוולדו יתומים? האם נוהל רשמי כזה לא יפעיל לחץ חברתי על החיילים, על ההורים ועל האלמנות? ומה המחיר?
מדברים אצלנו באחרונה על חובה מוסרית נוספת שיש להטיל על תקציב המדינה - הקפאת זרע של חיילים. בין השאר, יזם ארגון משפחה חדשה תוכנית "צוואה ביולוגית", שמטרתה לאפשר לחיילים לפני צאתם לקרב להשאיר מסמך עם הוראות מפורטות לגבי רצונם, אם ואיזה שימוש ייעשה בזרעם במקרה מותם.
הבסיס הערכי של התוכנית, לפי דברי ההסבר של הארגון, היא "חובתה של המדינה לאפשר לכל אדם להעמיד צאצאים, הזכות לצאצאים היא זכויות יסוד של האדם, באשר הוא". הוגי הרעיון מדברים על אלמנות שנשארו ללא ילדים וגם, אולי בעיקר, על הורים שכולים שנשארו ללא צאצאים מבנם המת. ואני מנסה לעורר תהיות.
האם המת הוא אדם?
אפשר לפתוח את הדיון בנושא מכמה היבטים. כך, למשל, האם המת הוא אדם? שאלה לא פשוטה. יש למת כמה זכויות אדם, כמו הזכות להיקבר בכבוד והזכות שיכבדו את צוואתו, אבל האם יש לו גם זכות לצאצאים? ככלל, ומבלי לדקדק יותר מדי בפרטים, אדם זכאי להוריש את זרעו לצורך הולדת ילדים לאחר מותו. יש לכך כמה פסיקות משפטיות מעניינות, בארץ ובעולם. אבל קצת מוגזם להגדיר את הזכות הזו כזכות יסוד של מתים. אם יש כאן זכות יסוד, היא זכותם של האלמנה ושל ההורים השכולים. אבל, נשים לב שהורים שכולים לא מבקשים צאצאים לעצמם, אלא לבנם המת. האם זכות יסוד לצאצאים היא גם זכות יסוד לנכדים? יש טעם לעצור ולחשוב קצת. נסתפק בכך ונעבור להיבט הבא - זיכרון.
חנה ארנדט טוענת טענה מוזרה לכאורה - בני האדם הם בני מוות, בעוד ששאר המינים הביולוגיים הם בני-אלמוות. מוזר, לא? דווקא בני האדם, מכל המינים, הם היחידים בני מוות? הרעיון הוא כזה: הפרט האנושי הוא בן מוות, משום שכל אדם הוא עולם ומלואו. העולם-ומלואו הזה מתחיל בלידתו ונכחד במותו. האדם חי את היותו אישות עצמאית, העומדת בפני עצמה, ולכן חייו מוגבלים. בעלי חיים אחרים, לעומת זאת, חיים את המין הביולוגי שלהם, לא את עצמיותם. הפרטים שלהם לא חיים את עצמם, אלא את ההמשכיות של המין הביולוגי, וזה יכול להתקיים לנצח.
אבל ארנדט מראה גם כיצד האדם מסוגל בכל זאת להיות אלמותי: השיתוף בין בני האדם יכול לאפשר להם להשתחרר מכליאתם בעצמיותם. כאן, בין היתר, מקומו של הזיכרון. האדם הוא חיה זוכרת. בני משפחה שכולים מרגישים שבמידת מה הם מחיים את מתיהם באמצעות הזיכרון והורשתו לבאים אחריהם. המוזיקה של מוצרט מזכירה אותו ללא הרף, מעשי הגבורה של יהודה המכבי אינם מורידים אותו מסדר היום החברתי שלנו, ולכל משפחה לדורותיה יש מוצרט ויהודה מכבי משלה. וכך, כמו שמקימים מצבות, מפרסמים ספרי זיכרון, שומרים חפצים ועורכים אזכרות, כך גם יש שרוצים ללדת צאצאי זיכרון (ילדים שנולדו מזרעו של המת).
לא רק אמצעי, כפי שהיה אומר קאנט, אלא גם תכלית
צאצאי זיכרון הם ההיבט הבא. צאצאים הם זיכרון חי, בשונה משאר צורות הזיכרון. יש להם רצונות משלהם, טובות משלהם ואישיות משלהם. הם לא יכולים להיות זיכרון בלבד, הם גם בני אדם בפני עצמם. לא רק אמצעי, כפי שהיה אומר קאנט, אלא גם תכלית. טובתם היא חלק הכרחי בשיקול הדעת. ומהי טובתם? לא להיוולד מראש בתור יתומים. זה לא אומר שהם לא צריכים להיוולד. זה אומר שיש למזער את הנזקים.
בשלב זה, עדיין באותו היבט של הצאצאים, אני מעיר הערה ראשונית בנוגע למדינה. לא הייתי דן בסוגיה הזו, אם הרעיון של הקפאת זרע של חיילים לא היה מוצג כדרישה מהמדינה. המדינה לא יכולה וגם לא צריכה למנוע הולדה של צאצאי זיכרון, אלא אם פונים אליה בבקשה שתעודד ותממן את הולדתם. ואם מבקשים את כספה של המדינה, ראוי אולי להבחין בין אלמנות לבין הורים שכולים. צאצאי זיכרון של חייל שנהרג ברווקותו, עלולים לסבול לא רק מיתמות מראש, אלא גם מאמא שלא היתה להם מראש (במקרה של פונדקאות). יהיו להם אמנם סבא וסבתא דואגים ואוהבים, אבל, מטבע הדברים, הם אנשים מבוגרים יחסית, שבנוסף לכל יצטרכו להתמודד עם העובדה שהם לא אבא ואמא כפי שנכדיהם ירצו לדעת. הבעיה הזו אינה חדשה. יש לנו הרבה תאונות, מחלות ומלחמות שיוצרות מצבים דומים, אבל האם יש לממן מתקציב המדינה תסבוכות כאלה מראש? האם החברה לא מטילה יותר מדי על כתפיהם של הצאצאים? האם הזיכרון שווה את המעמסה הרגשית הזו?
יתומי מלחמה מטופלים על ידי המדינה
ההיבט הבא הוא תקציב המדינה. יתומי מלחמה מטופלים על ידי המדינה. הם זכאים לקצבה חודשית, לטיפולים פסיכולוגיים ואחרים ולתמיכות כלכליות שונות כמו מענק בר/בת מצווה, מימון לימודים אקדמיים ומענק נישואים נאה. האם התמיכה הנדיבה הזו יכולה לפתור חלק מהבעיות שעוררתי? אולי. צאצאי זיכרון מתחילים את החיים עם מקדמי הצלחה לא מבוטלים. אבל דווקא הנקודה הזו היא בעייתית. תשלומי המדינה, במקרה הנוכחי, אמורים להיות תשלומים משמעותיים. הקפאת זרע, פונדקאות (במקרה הצורך) ומימון צאצא שנולד מראש יתום מאב וללא אמא - עולים הרבה מאוד כסף. האם במצב של המדינה היום זו הוצאה שיש להגדירה כחובה מוסרית של המדינה, חובה שהיא מעבר לכל שיקול דעת אחר? האם, על רקע תחלואיה החברתיים של המדינה, זה העניין שיש להשקיע בו עכשיו?
ככל שנגיד שלא אכפת לנו כלום, כי חללי צה"ל נהרגו למען המדינה, למעננו, עדיין יש למדינה תקציב שעליה לעמוד בו. הורים שכולים, אלמנות ויתומים הם צו מוסרי עבורנו. המדינה חייבת לדאוג לצרכיהם גם אם היא על סף פשיטת רגל, והרבה לפני הטיפול בעוני ובחינוך. אבל האם אותה חובה מוסרית מוטלת גם כלפי צאצאי זיכרון של סבא וסבתא?
לחץ חברתי על גברים צעירים
ההיבט האחרון הוא לחץ חברתי. אני מדבר בעיקר על לחץ שעלול להיות מופעל, אפילו שלא מדעת. לא בטוח שצאצאי זיכרון חשובים בכלל לבחורים צעירים, רווקים, היוצאים לקרב. אני מעז להגיד שאולי זה הדבר האחרון שעולה בדעתם. לכן, כך אני משער, ככל שהמדינה תעמיד בפניהם אפשרות נדיבה בחינם של הקפאת זרע, יופעל עליהם לחץ חברתי להקפיא את זרעם. בן שאינו מקפיא את זרעו עלול להיחשב לבן שאינו מכבד את אביו ואמו. כך גם, אולי, לגבי אלמנות שיירצו להתחיל בחיים חדשים - יופעל עליהן לחץ חברתי, גם אם לא ישיר, ללדת צאצאים לבעל המת, למען הוריו. ואולי גם לחץ חברתי על הורים שכולים שיבחרו אחרת.
מה אני מציע? להפסיק לדבר על הנושא במושגים של זכויות יסוד ובמושגים של חובה מוסרית של המדינה. הכיוון הערכי שאני מציע הוא הפוך: לא הטיל וטו על הרעיון, אבל להגביל, לסנן, לבדוק כל מקרה לגופו, להבהיר את המשמעויות העלולות להיות חמורות במקרים מסוימים, להציע דרכי זיכרון חלופיות. ובשום מקרה לא לגלות נדיבות חוקית ותקציבית.
- אבינועם בן זאב הוא פילוסוף, סופר ומרצה. בין השאר, מתמחה בנושא דילמות, רגשות ודעות קדומות. ניתן לשלוח אימיילים עבור אבינועם, אך לצערנו אין אפשרות להשיב אישית לכל הפניות.
