בהכריזו כי
במערכה מול סוריה "נסיר את המגבלות שגזרנו על עצמנו", מעיד אולמרט כי אפילו לאחר המלחמה, הוא מתקשה להכיר בהשפעות ההדדיות שבין מדיניותו בתחום המדיני - לזו שבתחום החברתי והכלכלי.
כל ועדת חקירה תבהיר לראש הממשלה כי איומים מסוג זה - המושמעים ללא "גזר" של חלופה מדינית, ועוד מפיו של מי שהחליט לצאת למלחמה תוך שעות - גוררים בהכרח את דמשק להתעצמות צבאית, להידוק קשריה עם איראן ולשיקומו של חיזבאללה ככוח מגן מפני מהלך ישראלי מאגף דרך לבנון. כל אלה יחייבו את צה"ל לתוכנית התעצמות משלו, לעוד אימונים וליתר כוננות. אלו בתורם יעלו עשרות מיליארדים, שימוססו את כל הבטחותיו של אולמרט לצמצם את הפערים החברתיים ולהיאבק במצוקה.
באם היה אולמרט קשוב יותר לרחשי ליבו של הציבור, היה ודאי עומד על המשמעות של סקר "דחף" מגמר המלחמה, לפיו בין 86 ל-88 אחוזים מהציבור סבורים כי תפיסת הקיצוץ בתקציבי הרווחה אינה מוצדקת, ואין לממשלה עילה להוסיף על חשבונם את הכספים הדרושים לביטחון. לכך ניתן להוסיף את העובדה שנדרשו דיונים רבים והחלפת חברים בוועדת הכספים, כדי לאשר את הקיצוץ הרוחבי במשרדי הממשלה למימון עלויות המלחמה והשיקום.
אולמרט חוטא במחשבה שיצליח לממן הן את תפיסתו המדינית החד-צדדית, הנעדרת את מימוש הציווי "בקש שלום ורדפהו", והן את צמצום הפערים החברתיים. היציאה והפינוי מעזה, שעלו כ-10 מיליארד שקלים; גדר ההפרדה, שהוסיפה סכום דומה; ועלות העימות ברצועה הצומחת מיום ליום - כל אלו באים מתקציב המדינה וללא כל סיוע חוץ, שהיה ניתן חלקית אילו בוצעה הנסיגה במסגרת הסכם. ודאי שלא זו הדרך להפחית את מספר העניים, שצפוי לעמוד בסוף 2006 על למעלה מ-2.2 מיליון נפש, או להשלים את 6,000 הכיתות שחסרות בבתי-הספר בישראל.
ברק נכשל בניסיונו להוציא את סוריה ממעגל העימות באמצעות הסכם ונסוג מדרום לבנון. שרון בתורו בחר להתעלם ממנה
כי היא "חלשה" מכדי לחתום. כעת מבקש אולמרט לאיים על אסד, שמדבר בגלוי על השבת הגולן לידיים
סוריות בכוח הזרוע. כמו שני קודמיו, גם הוא לא משכיל לחתור להשלמת מעגל השלום סביב ישראל בחלון הזמנים, ערב התחמשותה של איראן בנשק גרעיני והשתלטותה של תנועה רדיקלית על אחת המדינות הגובלות בישראל. אילו נהגו הוא וקודמיו אחרת, ניתן היה לשנות באמת ובתמים את הקצאת המשאבים החברתית ביחס להוצאה הביטחונית, ולקיים את ההבטחות החברתיות.
באותו נאום מפורסם, בחר הנשיא הסורי לפתוח דווקא ב"בחירה האסטרטגית בשלום". מסיבות שונות, בחרו בישראל להתעלם מחלק זה של דבריו. בזאת חוטא אולמרט לתפקידו של כל ראש ממשלה, להרחיק ככל שיוכל את המועד בו ייאלץ להורות לצה"ל לפעול במלוא עוצמתו. את המשאבים הנחסכים עד אז יש להקצות לחיזוקה ורווחתה של החברה הישראלית כולה, שאפשר ותיכפה עליה מלחמה נוספת. השמיכה התקציבית הקצרה לא תגדל בעזרתם של איומים מיותרים; בעזרת חידוש המו"מ עם סוריה ועם הפלסטינים - אולי דווקא כן.
