סובלנות, כבוד הדדי ופסטה קרבונרה כשרה
איך זה להיות הקיבוצניקית חילונית היחידה בקרב קבוצה של דתיים? לא נורא כמו שזה נשמע. טל פיחוביץ', חילונית אדוקה, עבדה תקופה ארוכה במפעל שבו כולם היו דתיים (חוץ מהתאילנדים) ואהבה כל רגע. ויש מתכון לפסטה קרבונרה - בגירסה כשרה לחלוטין
אחד התפקידים שמילאתי כמנהלת שיווק היה במפעל דתי. חוץ ממני ומהפועלים התאילנדים כל העובדים במפעל חבשו כיפות או כיסויי ראש, גידלו בגאווה זקנים, היו הורים למינימום של חמישה ילדים וידם עוד הייתה נטויה. בכל התכתובות הפנימיות וסיכומי הישיבות של המפעל היו שזורים "בע"ה", "יישר כוח" ובראש כל עמוד התנוסס בגאווה "בס"ד".

 

אם לשים את הציניות בצד - זה היה המקום שהכי נהניתי לעבוד בו. כיפה סרוגה, אנשי משפחה, טובי לב, חמים, חייכנים ושמחים בחלקם. עד שהגעתי לשם לא האמנתי שיש בעולם מקומות עבודה נקיים מאינטריגות ומשחקי כוחות. זו לא היתה הפעם הראשונה שנתקלתי באנשים דתיים אבל זו היתה הפעם הראשונה שניהלתי איתם חיים שלמים, יומיום, דילמות, שמחה ואבל.

 

"תוך חודש גג אני מחזיר אותך בתשובה", הודיע לי אבנר התימני, מנהל התפעול. "אין בעיה", חייכתי בחזרה, "אתה מוזמן לנסות". אחרי חודש קיבלתי הארכה לשלושה ואחרי חצי שנה הוא נכנע, הרים ידיים ואמר שהאמונה שלי כנראה חזקה ממנו ונפלאות דרכי האל.

 

בשבוע הראשון לעבודה שלי, בשיחה עם אבנר הג'ינג'י - המנכ"ל, הבהרנו כמה נקודות בסיסיות: שאלתי אם חשוב להם שאני אבוא לעבודה לבושה בחצאית והוא אמר שאין להם שום בעיה עם מכנסיים (מינימליזם בלבוש מעולם לא היה הקטע שלי אז לא נדרשתי לגרדרובה חדשה). "הדבר היחיד שאני חייב לבקש ממך הוא בשום אופן לא לעשות שום עבודה שקשורה למפעל בשבת. אין ברכה בעבודה בשבת" (ואני גיליתי לשמחתי שיש המון ברכה במנוחה בשבת ויום ראשון נראה פתאום הרבה יותר קל).

 

ביום הראשון ביקשתי מתמר שתעבור איתי על כללי הכשרות במטבח - סכו"ם בשרי וחלבי, כיורים נפרדים ומדפי בשר/חלב במקרר (לא בעיה, עם זה אני מסוגלת לחיות). באחד הימים, כשנזפתי בקובי על זה שהוא שם כוס קפה (עם חלב) בכיור הבשרי הוא מלמל מתחת לשפם טרוניות על זה שאני כמו אשתו, שלא צריך להיסחף ולמה הנשים תמיד מחמירות הרבה יותר. פתאום הוא תפס עם מי הוא מדבר ורץ בהתרגשות ובגאווה לספר לתימני מה קרה.

 

כל כך פשוט - כמה כללים בסיסיים, ויתורים קטנים, כבוד הדדי משולב עם קבלה והכל בסדר.

 

השעשוע החביב עליהם היה לבדוק את הגבולות שלי - "בשר עם חלב את אוכלת? מה כל כך טעים בזה?", סיפקתי להם מתכונים ופרשתי בפניהם את מרכיבי האומלט המנצח שלי (בצל מטוגן, בייקון, פטריות, גבינה צהובה וטיגון בחמאה כמובן). "ומה עם החיות הקטנות האלה עם המחושים שנראות כמו ג'וקים ורודים?" - שרימפסים, בטח אוכלת ובעונג רב. "סוס בטח לא אכלת", ניסו דברים לא הגיוניים בעליל. "דווקא אכלתי, נקניק סוס. בהונגריה אוכלים סוסים". בכל פעם מחדש הפליאה אותם השלווה שבה אני מקבלת את עבירות ה"כרת" שלי.

 

יום אחד קובי התפרץ למשרד שלי, מבט מנצח מרוח לו על הפנים, "אני הבנתי הכל. הבנתי למה את אוכלת את כל הדברים האלה. זה כמו מים גנובים - את חושבת שזה טעים לך בגלל שזה אסור". חייכתי והסברתי לו בסבלנות שזה מעולם לא היה אסור מבחינתי, נהפוך הוא. בגיל שלוש ישבתי על השיש ועזרתי לאבא שלי (רוצח הארנבות) לנקות שרימפס וקלמארי ומהרגע שצימחתי שיניים סבא יורק דחף לי לפה חתיכות קטנות של בייקון. שיהיה ברור - אני אוכלת כי זה ממש ממש טעים לי ובטח לא בשביל לעצבן אף אחד.

 

עד היום האחרון שלנו ביחד הם לא איבדו תקווה לגבי התשובה שלי (למרות שלי בכלל לא היתה שאלה). נאחזו בכל מה שיכלו - "בעזרת השם" שנפלט לי מדי
פעם, הקפדת הכשרות שלי במטבחון המשותף (לך תסביר להם שההתחשבות שלי לא משפיעה בגרוש על תכולת המקרר הביתי או על הביקור השבועי ב'טיב טעם'). הג'ינג'י תמיד חזר מנסיעות משותפות שלנו לחו"ל וסיפר בגאווה שהקפדתי לקחת אותו למסעדות כשרות (לא גיליתי לו שבשניה שנפרדנו הלכתי לשוק הקרוב למלא את המיניבר בנקניקים מקומיים ומיני שרצים. שאני אוותר על מולים בפריז???). ועדיין היו משועשעים בכל פעם מסיפורי הזוועות על קריאת התיגר שלי על בורא עולם עם מיני מזונות. כמו ילדים קטנים בחנו בכל פעם מחדש את הגבולות הקולינריים שלי.

 

לצערי זה היה המקום היחיד שלא יכולתי לפנק אחרים באוכל. בכל מקום עבודה אחר היו מחכים בצפייה ליום ראשון לקבל את שאריות בישולי סוף השבוע שלי ובערך פעם בחודש ערכתי סעודה מפוארת לכולם. להם לא יכולתי לתת לאכול שום דבר שנרקח במטבח שלי. בשבוע האחרון לעבודה שלי שם לקחתי יום חופש, השתלטתי לתמר על המטבח והכנתי משתה פרידה - כשר מההתחלה ועד הסוף ומתובל בהמון אהבה.

 

אספתי מכולם רשימה של הגבלות והכשרים (מתברר שהתימני אוכל רק מהדרין בהכשר מיוחד), תוסיפו לזה את העובדה שאני מעדיפה למות מאשר לבשל עם תחליפים נחותים כמו מרגרינה ושמנת צמחית ותקבלו את אחד התפריטים המסובכים ביותר שהרכבתי בחיי. הדסה הצטרפה אלי למטבח ופיקחה על הכשרות. מעשרים (או מעשרות? אין לי מושג), ניפוי קמח (כמעט הכנתי פוקאצ'ה מקמח לא מנופה. אלוקים ישגיח), ברכות ושאר חוקים משונים.

 

פסטה קרבונרה בגירסה כשרה

אוקיי, לבשל אוכל כשר זה באמת לא חוכמה, אני עושה את זה בבית על בסיס יומיומי. רציתי להפתיע, לפנק אותם בדברים שהם לא רגילים אליהם והכי קרובים למעדנים שמענגים אותי כל אימת שחשקה נפשי. פטוצ'יני קרבונרה הוא אחד המתכונים הלא כשרים המושחתים יותר שאני מכירה. הנה ואריאציה כשרה לרוטב שאיתה אפילו אני יכולה לחיות בשלום. את הרוטב אפשר להגיש עם כל פסטה שתבחרו (אני מאוד אוהבת עם ניוקי) אבל השידוך המסורתי של רוטב קרבונרה הוא עם פטוצ'יני.

 

המרכיבים:

300 גרם חזה אווז מעושן

סלסלת פטריות שמפיניון טריות

1 קופסה חלב קוקוס

3 חלמונים

1/2 כפית ג'ינג'ר טרי מגורר

3 ענפי טימין (למעוך מעט ביד כדי להוציא את הארומה)

4 שיני שום מעוכות

מלח ופלפל גרוס לפי הטעם

 

אופן ההכנה:

  1. חותכים את חזה האווז לרצועות בעובי והרוחב המועדף (אני אוהבת קטן, יש כאלה שמעדיפים חתיכות גדולות). מטגנים עד שרוב השומן נמס, מוציאים מהמחבת ושומרים בצד (משאירים את השומן במחבת).
  2. פורסים את הפטריות, מטגנים קלות בשומן שנותר במחבת (אבל באמת קלות שלא יתעייפו ויפרישו את כל הנוזלים לרוטב), מוציאים ושומרים בצד.
  3. יוצקים למחבת את חלב הקוקוס, מגרדים עם כף עץ את השאריות שנדבקו למחבת מהטגון, מוסיפים את הג'ינג'ר המגורד, הטימין והשום ומצמצמים את הרוטב ברתיחה נמוכה.
  4. ממליחים ומפלפלים, מוסיפים את חזה האווז והפטריות.
  5. מוזגים את הרוטב על פסטה (פסטה חמה שבושלה במקביל לבישול הרוטב), עליהם מניחים את החלמונים החיים - מערבבים הכל ומגישים מיד.

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה סובלנות, כבוד הדדי ופסטה קרבונרה כשרה
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מתובל באהבה
    אפשר גם כשר. פסטה
    צילום: איילת בן יוסף
    ynet ספיישל