ישראליוּת לטוב ולרע

ספרה השלישי של מאיה ערד, "שבע מידות רעות", כבר לא כתוב בחרוזים. ועם זאת, הוא משמר את הטון המשחקי והקליל משהו שמאפיין את ספריה הקודמים. לא מדובר, חלילה, בשטחיות או בחוסר רצינות, אלא בהתייחסות משועשעת למציאות שהספרות הישראלית נוטה לעסוק בה ביתר כובד ראש. "כובד ראש זו בעיני תכונה קטלנית לספר", אומרת ערד, "זה לוקח מהספרות את כל החן והמשחק".

ספרה החדש, הרואה אור בימים אלה בהוצאת "חרגול", מתרחש בעולם האקדמי וגיבוריו הם מרצים ישראליים ואמריקאים המתחרים על משרה באוניברסיטה מובילה בארה"ב. בספרה של ערד מצטיירת האקדמיה יותר כמו מפעל של תככים מאשר כמוסד מדעי, ועם זאת, מחצי הביקורת שלה נעדר הלעג האכזרי החמור שמופיע על פי רוב בכתיבה על העולם האקדמי, למשל, אצל יצחק לאור, שמעון אדף ודרור בורשטיין. למרות שגם בכתיבתם יש לא מעט הומור, נראה כי הם תופסים את הסיאוב האקדמי באופן הרבה יותר טראגי והרה גורל ממנה.

"יש כאן שלושה גורמים", היא אומרת, "ראשית, העדר כובד הראש שהוזכר קודם. בגלל זה גם בחרתי ב'מידות רעות', בעל הצלצול הסלחני יחסית, ולא בשבעה חטאי מוות של הנצרות. שנית, אני מכירה בכך שמידות רעות באות יחד עם האדם ואינן תלויות במיקום ספציפי. הספר היה יכול להיכתב על רופאים בבית חולים, עורכי דין וכו'. אני בטוחה שגם שם ניתן למצוא את אותן מידות רעות, או אותם תככים ושיקולים שלא ממין העניין. הסיבה שבחרתי לכתוב על העולם האקדמי היא שאני מכירה אותו היטב. והגורם השלישי - בסופו של דבר, עם כל הביקורת על העולם האקדמי, כמו שאומרת אחת הדמויות בספר, זה עדיין הרבה יותר טוב מלעבוד. וכיוון שאני מוצאת את פרנסתי באקדמיה, אני מאד מעריכה את העובדה הזו".

המתח בין החיים האקדמיים לבין חיי היצירה הוא מתח לא פשוט. האקדמיה נתפסת כמקום מקובע ושמרני שמקדש לא פעם למדנות ושקדנות על פני להט יצירתי וחדשנות. איך זה מתבטא בעבודה וביצירה שלך?

"זה מתבטא בכך שהחלפתי קריירה – מבלשנית במשרה מלאה שגם כותבת קצת ספרות, לסופרת במשרה מלאה שמתפרנסת מללמד כמה קורסים. התחלתי לכתוב את 'מקום אחר ועיר זרה' בשנה האחרונה לדוקטורט, וגמרתי אותו כשהייתי בפוסט דוקטורט. הקדשתי לו זמן ואנרגיות שהיו 'צריכים' להיות מושקעים במאמרים אקדמיים. אין ספק שהיתה לספר השפעה הרסנית על הקריירה הבלשנית שלי, למעשה, הייתי מושקעת בו וכבר לא ממש התעניינתי בבלשנות, אבל עדיין לא הייתי מסוגלת לעזוב הכל ולהחליט שאני מתרכזת בכתיבה. אחת הסיבות שרציתי לכתוב 'רומן אקדמי' היתה להסביר לעצמי למה בעצם נכשלתי בחיים האקדמיים, למה לא המשכתי במסלול שהתחלתי בו, למה לא הפכתי לפרופסור. כשגמרתי לכתוב את הספר התשובה היתה לי ברורה. בשני הספרים הראשונים, ובייחוד ב'מקום אחר', כל הזמן חיפשו את הצד האוטוביוגרפי, מתוך הנחה שספר ראשון הוא תמיד כזה. היה לי צר לאכזב את כל השואלים. אבל עכשיו אני יכולה לומר שבספר הזה יש בהחלט כמה אלמנטים אוטוביוגרפיים".

משחקי מחבואים וקריצות

את חושבת שהצלחת לנסח לעצמך את עמדתך כלפי הישראליות טוב יותר בספר האחרון, דרך המבט מרחוק?

"הדגש בספר האחרון לא היה על הישראליות, אלא על מידות רעות אוניברסליות, שקיימות בכל מקום. אבל השאלה קיימת שם, בדמותו של יואב, שמגלם את כל התכונות שנהוג לראות כ'ישראליות', לטוב ולרע. הוא אמנם מבריק, אבל גם שחצן וחוצפן ומחוספס, ומצד שני תמיד מוכן לעזור. לי הוא נראה דמות מאד אנושית ומעוררת אהדה, אבל קיבלתי תגובות מקוראים שהוא בלתי נסבל. אני מניחה שהתערובת של משיכה ודחייה מ'ישראליות' קיימת לא רק אצלי. מעבר לעניין הזה, היה האתגר לכתוב ספר בעברית שמתרחש מחוץ לישראל. לי זה היה מאד טבעי, אני לא יודעת כמה זה יהיה טבעי לקוראים. על כל פנים, לא עשיתי משהו שלא היה קיים קודם: ברנר, גנסין, עגנון – כולם כתבו בעברית על גיבורים שנמצאו, בחלקם, מחוץ לישראל, ולא רק זה, אלא גם ייצגו בעברית שיחות שהתנהלו בשפות אחרות".

"צריך להבדיל בין הספר הזה לשניים שקדמו לו", מוסיפה ערד. "'מקום אחר ועיר זרה' ו'צדיק נעזב' היו שניהם בהשראת יצירות קודמות, וחלק גדול מהאתגר היה לשמר משהו מהמבנה המקורי אבל גם להעביר אותו לעברית. קיבלתי על שניהם הרבה תגובות בנוסח 'יפה מאוד, אבל מתי תעשי משהו מקורי?' בלי להיכנס להגדרות של מה זה 'מקורי', הרומן הנוכחי הוא גם לא בהשראת משהו אחר, וגם כתוב במבנה שאני יצרתי, שבעה סיפורים שמשתלבים ונחרזים, ובכל אחד מהם שבעה סעיפים".

"ראשית, התשובה הפשוטה היא, שהמבנה נותן לי, ככותבת, אתגר, ומוסיף ליצירה איזה מימד שאחרת לא היה בה. בנוסף, היתה לי הרגשה שהמבנה הזה, של שבעה סיפורים עם שבעה סעיפים, שומר עלי ועל קו העלילה ודואג שלא אסטה לפטפטת מיותרת. יש הרבה דמויות ברומן שאנחנו יודעים עליהן ועל חייהן האישיים במשורה, בדיוק מה שנחוץ בשביל העלילה. בקלות אפשר היה לתאר באריכות את חיי הנישואין הכושלים של פישר, או את נעוריה של ליסה, אבל זה היה גורע מהעלילה ההדוקה, וממילא לא נטיתי לזה, כי זה לא השתלב במבנה".

הדמויות בספר לוקות במידות הרעות במובנים שונים, אבל את למעשה כמעט לא שופטת אותן ובסופו של דבר כמעט כולן גם זוכות לגאולה. מדוע בחרת להציב את המידות הרעות האלה כמסגרת לרומן?

"המידות הרעות בספר לקוחות מציור של מנטנייה, 'מינרווה מגרשת את המידות הרעות'. לפני שש שנים, בביקור בלובר, עמדתי מול הציור, וכשראיתי את כל המידות האלו, חשבתי, רגע, אלה בדיוק כל המידות הרעות שיש באקדמיה. כבר באותו יום כבר היה לי מתווה כללי לעלילה, כולל שבעה סיפורים שכל אחד מהם עוסק במידה רעה אחרת. כך שהמידות בעצם הוכתבו מבחוץ. כאמור, הן דומות, אבל לא זהות, לשבעת חטאי המוות הנוצריים (שכוללים גם גאווה, עצלות וגרגרנות), ואולי גם זה קשור לנימה הסלחנית ולא שיפוטית. אני רוצה להאמין שהעברתי משהו מהחן ומהמשחק שאני אוהבת כל כך בציורים מהרנסנס".

על רקע אופי הכתיבה שלך, ומכיוון שאת עוסקת גם בבלשנות, האם את מזדהה עם הטענה הרווחת על הידלדלות השפה המדוברת והכתובה?

"השאלה הזאת מעמידה אותי במצב קשה, כי אין דבר טרחני יותר מלהתלונן על הידלדלות השפה. אפילו ניצלתי את הטרחנות הזאת בספרי השני, 'צדיק נעזב', ושמתי בפיה של חביבה, המורה, מונולוג על כמה השפה שלנו מידרדרת. אבל לעצם העניין, כן, נראה לי שהשפה מדלדלת, שפחות ופחות מילים משמשות גם בדיבור וגם בכתיבה. הבעיה שלי היא לא עם זה שיש שפה מדוברת – אלא עם זה שמשלבים שלמים נעלמים. חברה שלי ניסחה זאת פעם כך: 'גם אנחנו היינו אומרים 'הבית ספר', אבל ידענו שבעצם צריך להגיד 'בית הספר'. לילדים שלי אין מושג שיש צורה כזאת, 'בית הספר'.

"כל זה לא היה נוגע לכתיבה, אלמלא הרבה ממה שנכתב היום הוא ממילא מימזיס של שפת דיבור. וגם עם זה אין לי בעיה, אלמלא מימזיס היה כמעט תמיד חיקוי של שפת צעירים אובדי דרך או הומלסים רוסים עם שגיאות עברית. כמו מהדיבור, גם מהספרות נעלמים רבדים, ולא רק ברמת השפה, אלא גם ברמת המשפט, הפיסקה, העיצוב של דיבור ישיר ודיבור עקיף. אבל יחד עם זה יש גם הרבה כותבים שלא מוותרים לעצמם ומחפשים אפשרויות, בודקים גבולות, כך שלא הייתי רוצה להכליל".