מי מפחד מהמודיעין?
מכתב האזהרה מרח"ט מחקר לרה"מ צריך לשמש מופת לדורות של קמ"נים. ההסתייגות של חלוץ מפתיעה
באמצעות התקשורת למדנו כי ערב הרחבת המבצע הקרקעי בלבנון, הזהיר ראש חטיבת המחקר באמ"ן את ראש הממשלה - דרך מכתב אישי ששוגר גם לרמטכ"ל ולשר הביטחון - שלא לעשות כן. הסתייגותו של הרמטכ"ל מן הצעד בו נקט תת-אלוף יוסי ביידץ מפתיעה משלושה טעמים.
ראשית, כיוון שמחויבותו של האחרון לספק תמונת מצב והערכות גם לדרג המדיני אינה בבחינת חדש - כבר עשרות שנים מועברים לקברניטים, ממש מדי יום, חומרי גלם ומסמכי מודיעין מעובדים. זאת, כיוון שלהבדיל מקציני המודיעין בכל רמה אחרת, חובשים בכירי אמ"ן לפחות ארבעה "כובעים": הם משמשים קמ"נים של הרמטכ"ל, המטה הכללי והצבא; הם נותנים את השירות הזה לשר הביטחון; הם ספקי המידע וההערכה לראש הממשלה, הקבינט והממשלה במליאתה; והם נדרשים לכך גם על-ידי ועדת חוץ וביטחון של הכנסת.
שנית, אחד מלקחי המודיעין החשובים ביותר הוא כי אסור שתהיה היררכיה בהעברת מידע, בכל כיוון שהוא. תובנה זו הביאה למשל, כבר לפני שנים, להחלטה לשדר במהלך לחימה את ממצאי הפענוח של גיחות הצילום ברדיו גלוי, כדי שגורמי השטח יוכלו לקבל את המידע בכל רמה במהירות מקסימאלית. תפיסת ה"מעגל הקצר" מלווה גם את תורת הרכשת המטרות, וביטויה המובהק הוא בדפוס עבודת גורמי המודיעין והמבצעים בפעולות ה"סיכול הממוקד", שחביבות כל-כך על הרמטכ"ל. עקרונית, בדיוק כפי שראוי לעבוד בקווים קצרים ככל האפשר בממשק שבין המודיעין ליחידות הביצוע, כך חייבים הקמ"נים הבכירים לעשות בממשק שבין המודיעין לגורמי הביצוע המדיניים, כדי שיוכלו לסייע בקבלת ההחלטות בצמתים הקריטיים.
שלישית, עמדתו של הרמטכ"ל בעניין מכתבו של תא"ל ביידץ גם סותרת במשהו את רוח חופש המחשבה והדיבור, בה דגל והתהדר צה"ל לאורך שנים. אי אפשר, מצד אחד, לקרוא להבעה חופשית של "דעה אחרת" בתוך הצבא, ומצד שני, לחסום אותה כשמדובר מחוצה לו.
ייתכן שאי-שיתופו של ביידץ בדיון הקבינט המכריע, שלמעשה לא הותיר לו מוצא אחר פרט לשיגור המכתב לאולמרט, נבע ממניעים טכניים גרידא. סביר שדעותיו - כמו גם אלו הדומות של ראש אגף מבצעים - הוצגו נאמנה על-ידי מפקדיהם, גם אם סברו אחרת. חלילה מלהעלות על הדעת כי מניעת שיתופם בדיון נבעה מעניין כלשהו שלא לתת ייצוג בולט מדי לדעה השונה, שמא יהיה בכך כדי להקשות ואולי אף לטרפד את קבלת ההחלטה, בכיוון בו צמרת המדינה הייתה מעוניינת. יש לקוות שעשינו כברת דרך ארוכה מאז מנעו מסגן (היום אל"מ במיל.) בנימין סימנטוב, קצין המערך של פיקוד הדרום ב-1973, מלהביע דעה הפוכה לקונספציה המודיעינית שהייתה שרויה ערב מלחמת יום הכיפורים.
יחד עם זאת, גם שנים רבות לאחר מכן זוהה לפחות מקרה אחד המסתמן כ"הבה לא ניתן לעובדות להפריע". בספרו "אדם בצל" מתאר אפרים לוי, ראש המוסד לשעבר, כיצד דיווח מכלי ראשון של בכיר בארגון, בדבר יוזמה משותפת למלך חוסיין ולמנהיגי חמאס בירדן, אודות הודנה ארוכת טווח (30 שנים) בין ישראל לפלסטינים - לא "הוטס" מעלה, על ידי הנהלת המוסד, מיידית לקברניטים. זאת, שעה שממש במקביל נערך בארגון נוהל הקרב למבצע חיסולו של חאלד משעל (יוזמת חוסיין דווחה לנתניהו רק לאחר כשלון המבצע).
אינני מכיר את תא"ל ביידץ, אך אני משוכנע כי פעל נכון, לא תוך ניצול זכותו - אלא תוך מימוש חובתו המקצועית. קל להזדהות עם חיבוטי הבטן שחלפו עליו בטרם נקט צעד אמיץ שכזה, שהרי הייתה ברורה לו משמעות פוטנציאל הפגיעה של דבריו במהלך אותו הובילו מפקדיו. דווקא משום כך הוא ראוי להערכה רבה. ואנחנו - עלינו לקוות שסיפור זה יהיה סמל ודוגמה לדורות הקמ"נים הבאים.
ד"ר יוסי בן ארי, תת-אלוף (מיל'), שימש בתפקידים בכירים בקהילת המודיעין
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
