שקר המסגרת, הבל הגירעון
לא ייתכן שרק מקבלי הקצבאות ישלמו, בטענה שאסור "לפרוץ מסגרת"
לממשלה, כל ממשלה, דרוש עוגן למדיניות התקציבית. העוגן הזה הוא בדרך כלל הגירעון. בתקופות של שפל כלכלי, הגירעון יכול לגדול, בתקופות של גאות הוא צריך לקטון, ובכל מקרה - כך מקובל כיום בעולם - אל לו לגירעון הממשלה להיות גבוה מ-3% מהתוצר שמייצרת המדינה. כבר לפני 15 שנה אימצה לעצמה ממשלת ישראל את הגירעון כעוגן או כ"יעד". השאיפה של הממשלות המתחלפות הייתה להכין ולהעביר בכנסת תקציבים שבהדרגה יקטינו את הגירעון עד שיתכווץ ל-3% מהתוצר, ובהמשך אולי אפילו ל-1% ממנו. בפועל, הסיפור מסובך בהרבה.
משרד האוצר השתמש במרוצת השנים בהגדרות שונות של "גירעון", שקצרה היריעה מלפרטן. לפעמים ה"גירעון" היה מקומי ולפעמים כולל, לפעמים נוספו אליו רווחי בנק ישראל ולפעמים לא. בכל התקופה - גם היום - הגדרת ה"גירעון" אצלנו שנה מהמקובל באיחוד האירופי - שגם בו, אגב, מרשות לעצמן המדינות השונות לשחק לטובתן עם נתונים והגדרות. לארצות-הברית ולקנדה יש מערכות חשבונאות תקציבית אחרות מהאירופיות. המסקנה: אין שום דבר קדוש, קבוע, תנ"כי או "בינלאומי" באופן חישוב הגירעון הממשלתי וחלקו בתוצר. מיותר להזכיר, שממשלת ישראל לא עמדה כמעט אף פעם ביעדי הגירעון שקבעה לעצמה. חרגה למעלה, חרגה למטה, לא פגעה בול.
עם זאת, השימוש בגירעון כאמת מידה להערכת הביצועים וההשפעות של הממשלה על המשק והחברה עדיף על פטנטים אחרים. הגירעון מתחשב בצד ההכנסות של הממשלה ממסים ובצד הוצאותיה על השירותים השונים, והוא משקף גם את נטל החוב הציבורי, את מימון ההשקעות בתשתיות ואת השלכותיה של מדיניות המיסוי.
בשנים האחרונות נוסף ל"יעד הגירעון" עוד "יעד" תקציבי: תקרת הגידול השנתי המותר בהוצאה הממשלתית. ב"חוק הפחתת הגירעון" המתוקן נאמר מפורשות, שההוצאה הממשלתית הריאלית לא תגדל ביותר מ-1% משנה לשנה. העברת הדגש מ"תקרת הגירעון" ל"תקרת ההוצאה" נומקה בהמון הסברים ממדע הכלכלה, אך בפועל שירתה את השקפת העולם של נתניהו וחבריו לדעה. לפי אותה ההשקפה, הממשלה צריכה לרסן תמיד את הוצאותיה, בלא כל קשר לגידול בהכנסותיה. למה? כי אין סגולה טובה יותר למשק בריא וצומח מריסון ההוצאה הציבורית, וכתוצאה מכך - הפחתת חלקה של הממשלה. ולכן, גם כאשר יש נס של פריחה, וההכנסות ממסים גדלות מעבר לתכנון - עודף ההכנסות חייב לשמש אך ורק להפחתת שיעורי המס ו/או להקטנת החוב הממשלתי, אבל בשום פנים ואופן לא למימון השירותים הממשלתיים, הנחנקים ממחסור תקציבי.
וכך יוצא שהממשלה, כשהיא מצביעה על התקציב, לא רואה לנגד עיניה תמונה מלאה ושקופה של הכנסות והוצאות. רק מסגרת ההוצאות מוצגת בפניה כ"כזה ראה וקדש", בעוד שמסגרת ההכנסות מוצגת כתחזית מעורפלת, והשרים לא מתבקשים להתעמק בה. כאילו היא לא שייכת לנושא הדיון. ואם כבר נמצא שר אמיץ, המרשה לעצמו לשאול את שר האוצר, למה שלא נחליף את ההקפאה בקצבאות ובשכר המינימום בהעלאה של 0.5% בשיעור המע"מ, או במס ייסף מיוחד על עשירים - התשובה מצד האוצר חדה כתער: אדוני השר, אתה פשוט מתבלבל בין הוצאות להכנסות, ושוכח שאסור לנו לפרוץ את תקרת ההוצאות ויהי מה.
ולמה אסור? כי השווקים/האמריקנים/הבורסה/האירופים/קרן המטבע/הקדוש ברוך הוא לא מרשים זאת. האמנם לא מרשים? מסופקני. בעמוד 150 של החוברת שנשלחה השבוע לשרים, הקרויה "מדיניות כלכלית לשנת 2007", מוצעת לאישור הממשלה החלטה שמשמעותה הגדלת ההוצאה הממשלתית בשנה הבאה ב-1.7% (בהתאם להסכמים קואליציוניים) ועוד 0.5% "כדי לממן את יתרת הוצאות ההתנתקות" ועוד 1.6% "לשם מימון הוצאות בגין הלחימה בצפון". ביחד מוצע להגדיל את ההוצאה בכ-4% - ולא ב-1% , כפי שנאמר בחוק המקורי. אם מותר להגדיל ב-4%, למה אסור ב-4.5% ? אין תשובה.
באין תשובה, רצוי לחזור למדיניות תקציבית המעוגנת בגירעון הממשלתי, לא בתקרות ומסגרות של ההוצאה הממשלתית. אני מוצא טעם רב בהמלצה לקבוע ל-2007 יעד גירעון נמוך, אפילו 2% תוצר, דווקא בגלל הערעור הבלתי נמנע במצבה המדיני-ביטחוני של ישראל. אבל אני לא מוצא שום טעם להתעלם מכלי המיסוי העומדים לרשות הממשלה ומהשימוש בהם, התעלמות המעוותת את הבסיס חברתי של תקציב 2007. יהיו אשר יהיו התירוצים לכך, לא ייתכן שבמדינה דמוקרטית מתקדמת, את מחיר המלחמה ישלמו רק מקבלי הקצבאות ומקבלי השכר הנמוך, בטענה פורמאלית שהממשלה אינה יכולה "לפרוץ מסגרת" ולהגדיל את הכנסותיה כדי לכסות את הוצאותיה. אל תעשו מאיתנו צחוק.
עוד בבלוג: זרעי האינתיפאדה הבאה
לפנייה לכתב/ת 
שר האוצר הירשזון. משחקים בהגדרות
צילום: דודי ועקנין
מומלצים
