ביקשתי מאנשים שיכירו לי מישהו מתאים, והם כמובן חיפשו רק נכים. מישהי הבהירה לי שבן זוג ללא מוגבלות לא יבין אותי ורק יפגע בי, ואחרת השתוממה כשאמרתי לה שמישהו 'בריא' רוצה לצאת איתי, כאילו זה הדבר המוזר ביותר בעולם"
כשנכנסתי למכונית שלו, הוא פתח בנאום שכל אחד צריך לצאת עם אדם ברמת מגבלתו. הרצה לי איך אצלו הנכות כמעט לא מורגשת, ואצלי קצת יותר. מעולם לא הרגשתי כל כך מושפלת, אבל זה לימד אותי לקח חשוב"
התלבטתי ארוכות בנושא זה. מצד אחד בן זוג עם מוגבלויות באמת הרבה יותר יבין אותי. מצד שני, איך נדאג זה לזו?"
דייט ראשון בגיל 20
נאלצתי להתחיל מאוחר יחסית את ה"קריירה" הרומנטית שלי. לא הצלחתי להכיר באוניברסיטה או בדרך "שגרתית" אחרת. היה לי ברור, ככל שזה כאב, שאיש לא יתחיל איתי ברחוב. הייתי מוכנה להתפשר על דברים, אבל לא על הרגש שלי
בגלל הבעיות שהיו לי, נאלצתי להתחיל יחסית מאוחר את ה"קריירה" הרומנטית שלי. למעשה, הדייט הראשון שלי היה רק בגיל 20. תחשבו רגע, גם כך קשה מאוד למצוא בן זוג מתאים, את ה"אחד". בכל פעם זו מעין בחינה מחודשת, עוד ניסיון, ולעיתים זה מתיש, מייגע ונמאס. נסו לחשוב על הקשיים הנוספים המלווים אנשים נכים, בהיכרות, בפגישות ולכל אורך הקשר.
קשר ראשון רק בגיל 20 זה דבר נדיר יחסית. לא בטוחה למה. יכול להיות כי הוריי גוננו עלי יותר מדי, יכול להיות כי פשוט היו לי מספיק בעיות חברתיות "רגילות" מכדי להתחיל לדאוג לקטע הרומנטי. ויכול להיות - האמת לאמיתה - שפשוט תמיד הייתי במסגרת רגילה, ודי ברור שלא נמשכו אלי.
הקשר הראשון אכן היה עם בחור עם מוגבלויות. בהתחלה מאוד התנגדתי לרעיון שאצא עם נכה. חשבתי לעצמי שאני לא עד כדי כך שונה, ומה יפריע לי לצאת עם בחור רגיל, כמו אחותי ושאר חברותיי. אבל לאחר שידידה שלי שכנעה אותי, הגעתי למפגש עם אנשים עם מוגבלויות וראיתי אותו שם.
למעשה, זו אחת הדרכים הטובות יותר להכיר בני זוג אצל אנשים עם מוגבלויות. כך נמצאים בחברה שמבינה אותך. ועל אף רצוני להיות "כמו כולם", ברור שיש הבדלים משמעותיים, וברור שאדם עם מוגבלויות יבין אותי הרבה יותר טוב. הבעיה היחידה עם מפגשים כאלו היא, שדי מהר האנשים "מתמחזרים", כולם כבר מכירים את כולם.
הקשר שלי עם החבר הראשון ההוא החזיק מעמד שנתיים, לסירוגין, עד שנפרדנו סופית והוא נסע לארצות הברית. התחלתי לננסות למצוא בן זוג אחר. שוב, בגלל המסגרות הרגילות לא הצלחתי להכיר באוניברסיטה או בדרך "שגרתית" אחרת. היה לי ברור, ככל שזה כאב, שאיש לא יתחיל איתי ברחוב.
באותה תקופה גיליתי את האינטרנט, ואיתו את הפורומים, צ'אטים ואתרי היכרויות. לאחר שתיים-שלוש פגישות עיוורות עם אנשים ללא מגבלות, החלטתי שאנסה מזלי רק עם אנשים עם מוגבלויות, שיבינו אותי.
אם לא ארגיש טוב, האם יוכל לחזק אותי, ולהפך?
סיפור הצלחה:
בנה מתקן מיוחד כדי שיוכל לעמוד בחופה / רלי קדוש
אוהד ועדי לא נותנים למוגבלויות שלהם לעצור אותם בדרך לאושר, גם אם זה אומר שאת הצעת הנישואים הדפיס אוהד על חולצה, כדי להקל על עדי כבדת השמיעה לקבל את המסר
התלבטתי ארוכות בנושא זה. מצד אחד בן זוג עם מוגבלויות באמת הרבה יותר יבין אותי. מצד שני, איך נדאג זה לזו? אם לא ארגיש טוב, האם יוכל לחזק אותי, ולהפך? אני יודעת שגם זו לא מחשבה הכי יפה בעולם, אבל זו עובדה. לכן בחרתי לנסות את מזלי ולחפש רק נכים במצב קל.
הגעתי לאתרי היכרויות, ואז היה לי בליינד דייט עם האדם הכי דפוק שהכרתי, ובלי שום קשר לרמת הנכות שלו. הוא היה מוגבל בידו השמאלית, באמת מצב קל, אבל חסר השכלה, ולא עשה שום דבר מעניין בחייו. כשנכנסתי למכונית שלו, הוא פתח בנאום שכל אחד צריך לצאת עם אדם ברמת מגבלתו. הרצה לי איך אצלו הנכות כמעט לא מורגשת, ואצלי קצת יותר. מעולם לא הרגשתי כל כך מושפלת, אבל זה לימד אותי לקח חשוב.
ככל שניסיתי, לא הצלחתי לפתח רגשות כלפיו
מאז, התחלתי לחפש רק באתרי היכרויות לאנשים עם מוגבלויות, נזהרת להימנע מבעייתיים. השניים-שלושה דייטים הראשונים היו סיוט. ביקשתי מאנשים שיכירו לי מישהו מתאים, והם כמובן חיפשו רק נכים. מישהי הבהירה לי שבן זוג
טוקבק כדורבנות:
אף אחד לא מושלם / הדס, ת"א
ולכולם יש "מוגבלויות" כאלו או אחרות, אלו שיש לנו ואלו שאנחנו רואים אצל האחר. אצלך המגבלה אולי יותר חזקה, כי היא כנראה נראית לעין. ותמיד סבלת ממנה, או לפחות חשבת שהיא הסיבה לאי ההצלחה שלך עם גברים (סוד קטן - מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלי היתה בגיל 22, ואין לי מגבלה פיזית). כמו שכתבת בעצמך בכתבה - מבחינתך חוסר השכלה היא מוגבלות. כך גם אי עשייה בחיים, מקום מגורים וכו'. מה שאירוני בכתבה, זה שמבינים כי את כנראה עם מוגבלות מסוימת, אבל לא כתבת מה היא, לעומת זאת ציינת את כל המגרעות של הגברים שהיו לך ואינם עוד. ולגבי יוסי - הוא יוצא איתך, ועם המוגבלות, כי זה חלק ממך. רק שהוא לא רואה בזה מוגבלות, או לפחות מגרעת. וזה כל הקסם, כשאתה לא מסתכל על מוגבלות או מגרעת כמשהו שמוריד מערך האדם שמולך, אלא כחלק ממי שהוא. מאחלת לך אושר, הוא נשמע אדם מאוד מיוחד, היוסי הזה, אולי גם תלמדי ממנו משהו...
ללא מוגבלות לא יבין אותי ורק יפגע בי, ואחרת השתוממה כשאמרתי לה שמישהו "בריא" רוצה לצאת איתי, כאילו זה הדבר המוזר ביותר בעולם. נפגעתי, אבל לקחתי לתשומת ליבי, ולמעשה הפחדתי את אותו בחור כל כך , עד שהוא פשוט נעלם לי, אני יכלתי להאשים רק עצמי.
אז הכרתי את בן זוגי השני, ארז. ארז היה נכה קל כפי שקיוויתי מלכתחילה, אבל מן הסתם זה לא הספיק בתור מכנה משותף. ארז ואני יצאנו כשנה, ומהר התגלו פערים במקומות המגורים (גר בדרום ולא רצה לעבור למרכז) בהשכלה (ומצטערת איך זה נשמע, אבל זה מפריע), והכי גרוע - ברגשות. ככל שניסיתי, לא הצלחתי לפתח רגשות כלפיו. לא כמו שרציתי, בכל מקרה. מכאן למדתי שאסכים להתפשר על כמה וכמה דברים, אבל לעולם לא אתפשר על רגשות. כך יצאתי שנפרדתי מהאקס השלישי תוך פחות מחודש.
סיפור הצלחה:
אהבה על גלגלים / שירי לרנר
אורית גילתה לאילן כבר בצ'יטוט הראשון שהיא יושבת בכסא גלגלים. "תמיד הייתי כנה לגבי המצב שלי, כבר מהתחלה, לא הסתרתי שום דבר", היא אומרת. הם נפגשו פיזית כעבור חודש של שיחות נפש. הפגישה היתה אצלה בבית, והיה קליק מיידי. מאז, יותר משש שנים, הם יחד. באחרונה גם נישאו, והאהבה ביניהם רק מתחזקת מיום ליום
החיפושים ייאשו אותי, ההיכרויות היו לי קשות אף מלחפש עבודה, הייתי על סף ייאוש. ראיתי אצל אחרים, נכים ולא נכים, איך מוצאים בני זוג. טוב, האמת שגם ראיתי הרבה קשרים מתפוררים, ואף גרוע מזה - בנות הנשארו בקשר לא טוב, רק כדי לא להיות לבד.
החלטתי להשקיע כל מרצי במשפחה, בחברות, בעבודה ובכתיבה. לא האמנתי שאכיר, ועדיין חששתי להכיר בחור ללא מגבלויות. איך הוא יתמודד? האם לא יסבול אחר כך ויקלל את הרגע שנכנס לקשר?
אבל תוך כדי כך, פגשתי את יוסי, מירושלים, ללא מגבלה פיזית. למרות חששות מהמרחק והעובדה שאני נכה "קשה" לעומתו, התחלתי לצאת איתו. התחלתי לצאת איתו כידיד, והקשר אט אט התחזק. ראיתי שכל מה שחשבתי היו שטויות. טוב לי עם יוסי, ופעם ראשונה שההרגשה ממש נכונה. והרי הוא יוצא איתי, ולא עם המגבלות. הוא ואני בקשר מתחזק.
מוזר, איך בסוף, בלי להתאמץ, הגעתי לקשר, ואין מאושרת ממני.
