בשאר ובשארה מבינים מצוין
ההתלהמות נגד סוריה והח"כ שיצא לבקר בה מוכיחה שוב לנשיאהּ, שרק חטיפות וטרור מביאות את ישראל למו"מ
שני נושאים הנוגעים לסוריה נדונו השבוע בתקשורת: ביקורו של ח"כ עזמי בשארה וגילויו של ראש אמ"ן כי דמשק שוקלת להקים גוף "דמוי חיזבאללה", שיבצע פעולות טרור בשטח רמת הגולן. לכאורה, שתי הידיעות מחזקות את הדימוי המוכר והשחוק של השכנה מצפון-מזרח. לכאורה, בשאר אסד כבר מתכנן את המלחמה הבאה, ואילו בשארה הוא במקרה הרע סוכן של מדינת אויב, ובמקרה הטוב - פעיל שלום תמים, שלא מבין כי הוא משמש שופר לתעמולה סורית צינית. האמנם אין מקום לפירוש אלטרנטיבי?
ייתכן שאפשר לראות בשני המהלכים תוצאה של הבנה מעולה של החברה הישראלית מצד נשיא סוריה: ישראל, כפי הממחישות המלחמה האחרונה בלבנון וההתנתקות מרצועת עזה, נכונה להידברות רק לאחר שמפעילים נגדה אלימות וטרור. האם אולמרט פנה לראש ממשלת לבנון ובפיו הצהרות שלום בטרם החלה המלחמה? האם הפנייה להיפגש עם אבו-מאזן "ללא תנאים מוקדמים" הייתה מגיעה לולא הרצון לשחרר במהירות את החייל השבוי, ולהוריד מסדר היום את הצורך בוועדת חקירה ממלכתית?
קריאה קצת אחרת של המציאות מלמדת כי סוריה מגיבה באופן הגיוני לכמיהה הישראלית להסתגר מאחורי חומות גבוהות, ולמנוע כל דרך לתקשורת בין העמים. בהרצאה שנשא לאחרונה בתל-אביב הפסיכואנליסט הניו-יורקי ניל אלטמן, הוא העיר כי ניתן לפרש את מעשי ההתאבדות והטרור של צעירים פלסטינים גם כניסיון ליצור קשר עם הציבור הישראלי. עמדה זו אינה קלה לעיכול, אך אפשר להבינה על רקע ניסיוננו להקיף את השטחים בחומה, שתעלים את שכנינו הקרובים ביותר. סביר שהחומה רק תחמיר את הזעם והשנאה לישראל, המנסה להתנתק מאחריותה לנעשה בשטחים. ולחומה, גבוהה ככל שתהא, אין יכולת למנוע פגיעות בישראל, כפי שמוכיחים הקסאמים הממשיכים לנחות בנגב המערבי כמעט מדי יום גם לאחר פינוי מלא של רצועת עזה ממתנחלים.
הניסיון למנוע את ביקורו של חבר כנסת במדינת אויב נשמע לכאורה סביר, עד שמבינים כי אין זו הפעם הראשונה בה מנסה ישראל למנוע הידברות. חוק כזה מנע בשנות השמונים התקדמות במשא ומתן עם הפלסטינים והושיב בכלא את אייבי נתן, עד שבוטל בצעד אמיץ על-ידי ראש הממשלה דאז יצחק רבין. מה היה קורה אילו חוק דומה היה מצוי בספר החוקים במצרים של שנות השבעים? הנשיא סדאת לא יכול היה לבקר בירושלים, ולחתום כשנתיים מאוחר יותר על הסכם השלום ההיסטורי.
גם בביקור סאדאת היו מי שראו תכסיס. בעיקר היו אלה ראשי צה"ל, שלא השכילו להבין את רצונו של מנהיג ערבי בשלום לאחר שנים של איבה ומלחמות. במסגרת הקריאה האלטרנטיבית למציאות, אפשר להכיר בכך שגם אסד חייב שלום עם ישראל, כדי להבטיח את עתיד שלטונו. מצבו דומה מאוד לזה של סדאת: מצרים של שנות השבעים הייתה במצב כלכלי קשה מאוד, כסוריה של ימינו. והדמיון אינו נגמר כאן.
בשארה איננו סדאת - הוא אינו מנהיגה של מדינה ואינו מתיימר לייצג את כל ישראל, אלא את ציבור בוחריו. אולם, במקום לנסות ולגייסו לקידום השלום באזור, בוחרת ישראל לראות בו עבריין שיש להעמידו לדין. בהתבהרות שלאחר המלחמה בלבנון, ניצבת ישראל בפני ברירה: להוכיח כי אסד צודק, ולמנוע כל מגע מדיני בין המדינות, או לפנות למשא ומתן מיידי עם סוריה ולהוכיח לנשיאה כי הוא טועה בהערכתו - וכי ישראל מעוניינת בשלום.
עופר שנער, מרצה לזכויות אדם במכללת ספיר ופעיל בארגוני שלום
שופר תעמולה במקרה הטוב? בשארה
צילום: יריב כץ
מומלצים
