הקרקס של הירשזון
הצעת התקציב הייתה הכי פחות שקופה והכי מבולבלת בחמש השנים האחרונות
ברוב מוחץ אישרה הממשלה את תקציב 2007, אחרי דיון של עשר שעות. כצפוי, מפלגת עבודה תמכה ברובה. ליבי עם השרים: לא קל ולא פשוט היה להם לעכל, להבין, לגבש דעה ולהחליט בפרק זמן כה קצר על פרטי התקציב של 300 מיליארדי שקלים ועל עשרות שינויי חקיקה חשובים. אבל למה היה נחוץ לדון על תקציב 2007 בסד זמן לחוץ כל כך? מה קרה? מה בער? הרי ממילא מדינת ישראל נכנסת לתקופת החגים, ודבר לא ייעשה עם התקציב עד אחרי סוכות. הנה התשובה לשאלות הנ"ל: האוצר לחץ על השרים להצביע בבהלה בעד התקציב, כי היום יוצאת משלחת גדולה מאוד של בכירי האוצר ובנק ישראל (כולל השר, הנגיד, המשנה לנגיד ומנכ"ל האוצר) לכינוס השנתי של קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי - השנה בסינגפור.
עיני לא צרה בנוסעים - במיוחד משום שהנסיעות ממומנות על-ידי קרן המטבע עצמה - אני רק תוהה, האם בגלל אירוע כל-כך שולי, כל-כך חסר חשיבות, של ארגון המחפש מזה דור שלם את עצמו ואת תפקידו, ראוי לאלץ את שרי הממשלה לקבל החלטות גורליות למשק הישראלי בבהילות ותחת איום של שעון מתקתק. במדינה מתוקנת (מה שאנחנו לא), היה ראש הממשלה מחלק לשרים את טיוטות הצעת התקציב וחוק ההסדרים לעיון לפחות חודש ימים לפני הדיון הראשוני בממשלה, ומאפשר להם ללמוד את החומר, להתעמק, להכין הצעות נגד מושכלות. הרי מדובר בעיצוב דרכה הכלכלית והחברתית של המדינה לאחר המלחמה.
בהקשר זה אני אישית מאוכזב קשות מראש הממשלה. כשר התעשייה, התלונן באוזניי אולמרט על סוג מסוים של התנהגות יהירה ומבזה מצד האוצר: חיפזון מלאכותי בקיום הדיונים התקציביים, העמדת הפוליטיקאים בפני עובדות מוגמרות, הפצת חצאי ורבעי אמיתות, שימוש במספרים מעורפלים, הכנסה והוצאה של "עזים תקציביים", כיבוס לשוני של גזרות ועוד כהנה וכהנה. כשאני אהיה ראש ממשלה או שר אוצר, הבטיח, אשנה מן היסוד את דפוס ההתנהגות הפסול הזה.
כיום מר אולמרט הוא ראש הממשלה - ומה השתנה לטובה? שום דבר. השינוי כולו לרעה. הצעת התקציב שעליה דנה אתמול הממשלה היא הכי פחות שקופה והכי מבולבלת בחמש השנים האחרונות. לידה, התקציבים של נתניהו יכולים לשמש אות ומופת של שקיפות, בהירות, פתיחות ואמירת אמת לציבור.
הנה שלוש דוגמאות בולטות לזלזול שבו התייחסו ראש הממשלה ושר האוצר לחבריהם לקואליציה: בפני הממשלה הונחה הצעת תקציב, שאינה מכילה תחזית מבוססת ומנומקת לגביית המסים. לא ברור מה צפוי להיכנס לקופת האוצר בשנה הבאה, לא ברור מי ייהנה מאיזו רפורמה. כל צד ההכנסות בתקציב מוזכר במסמך המוגש לממשלה רק כדרך אגב, בהערות שוליים. משום כך, לא היה לשרים מצע עובדתי לדון בסוגיה, האם רצוי לחזור ולהעלות את שיעור המע"מ, או לדחות את ההפחתה המתוכנת ב-2007 בשיעורי מס ההכנסה, או אולי להטיל מס מיוחד על עשירים. לא עמדו לרשותם מספרים, רק שריקות בוז באפלה.
דוגמה שנייה: הרבה נכתב על כך שדיון גורלי בתקציב הממשלה צריך להיות מלווה בניתוח של השלכות התקציב על העוני, על מספר העניים ועל שיעורם בקרב האוכלוסיות השונות. כלכלני הממשלה - בביטוח לאומי, באוצר, בבנק ישראל - יכולים היו להכין בהקדם את תחזית העוני ולהניחה על שולחן הדיונים. הם לא נתבקשו לעשות זאת. הסיבה ברורה: ככל שהשרים יידעו פחות, כך זה עדיף.
דוגמה שלישית: לשרים נאמר בקול מאיים שאסור לפרוץ את "מסגרת התקציב" ל-2007 ולהוסיף עוד מיליארד שקלים (כחצי אחוז מהתקציב) כדי למנוע את הצעד האנטי-חברתי של הקפאת הקצבאות. אלא שהמסגרת עליה נדרשו השרים להצביע כוללת חריגה של יותר ממאה אחוזים (!) מהתכנון המקורי. ה"מסגרת", מתברר, גמישה מאוד כשזה נוח וחשוב לראש הממשלה ולשר האוצר; היא נוקשה כמו פלדה כשזה לא נוח.
ההצבעה של שרי העבודה (חוץ מפרץ) בעד התקציב, לאחר שנזרקו להם פירורים מהשולחן - 50 מיליון תוספת פה, מאה מיליון תוספת שם, 15 שקלים "מקדמה" לשכר המינימום - לא מפתיעה: היא רק הוכיחה מחדש שני דברים. ראשית, שאת המפלגה הזו אפשר לקנות בזיל הזול, במחיר מציאה של 0.3% מתקציב הממשלה. ושנית, שאין למפלגת העבודה, אחרי הצבעתה בעד תקציב שאינו מטיל ולו גרוש אחד של מימון המלחמה על העשירים, זכות קיום עצמאית. על מפלגת העבודה להתמזג עם קדימה, כי כעת כבר ברור לכל שהיא חלק בלתי נפרד ממנה. ומוטב חודש אחד קודם.
יו"ר העבודה ושר הביטחון, עמיר פרץ, בחר בדרך מקורית משלו להפגין את גישתו לתקציב: הוא...נמנע. התנהגות מגוחכת, פחדנית, שאינה הולמת שר זוטר, קל וחומר מי שעומד בראש מפלגה גדולה ומחזיק בידיו את הגה הביטחון של ישראל. ואולי לא מחזיק: הימנעות פירושה הסרת ידיים מההגה.
ולבסוף: התוצאה של הדיון התקציבי מבישה את משתתפיו. מה? כמה? למה? אף אחד לא יודע. איש מבין השרים שאיתם שוחחתי לא היה מסוגל להסביר או לפרט את גודל התקציב של משרדו, לא ידע לומר בכמה והאם יקוצץ, והגיב במבוכה על שאלות אינפורמציה הכי פשוטות. יש משהו מאוד אינפנטילי בגישה של הירשזון ואולמרט, הרואים בחבריהם לשולחן הממשלה אויבים שיש להפתיע ולדחוק לפינה, עם הגב אל הקיר. כך לא מנהלים דיוני תקציב רציניים; כך מנהלים קרקס פוליטי עם ליצנים וקוסמים, באחת מהופעותיו האחרונות לפני רדת המסך.
עוד בבלוג: הקפיטליזם הביס את בן-לאדן
