תא לחץ

לא בכוח

"עזבו אתכם מהדימוי המיליטנטי שיש לכם בראש על חוקרי שב"כ. כל הקטע המאצ'ואיסטי-כוחני הזה של מאבטחי אישים ובאדי גארדס זה ממש לא הסיפור. יש חוקרים עם רקורד מרשים, שהגובה שלהם, פיזית, לא עובר את השולחן. שרירים לא יעזרו פה. מה גם שמאז חוק השב"כ, אם אתה מרים יד אתה מסתכן בעבירה פלילית, וזה עלול לעלות לך בקריירה. פעם עשו את השטויות האלה, אבל היום, עם כל המגבלות שיש - צלב אדום, צלב כחול - אתה חייב להתעלות על עצמך ולהגיע לדרגת אמן.

"מה שמכריע היום חקירות הוא תחכום, לשון חדה, שפה עשירה, תרגילים. החקירה הפכה להיות התמודדות מילולית ומחשבתית, לא פיזית. שם המשחק הוא מודיעין - כמה חומר יש לך על הבנאדם, ולא כמה מאיים אתה. העניין הוא שאני לא מכיר נחקר אחד שהתחיל לדבר אחרי שלוש דקות של חקירה, וגם הודה בזה. הוא חייב לעשות חשבון לסביבה שלו, הוא לא יכול להגיד שעשו לו 'בו' והפחידו אותו. אז הוא בא לבית המשפט, ושם מתחילות האגדות על מכות. יש מקרים יוצאי דופן, אבל הרוב הדומם מסכים לפתוח את הפה רק אם תסובב אותו באף.

"יש עצורים שמגיעים אליך נעולים, שאומרים 'לא רוצה לדבר איתך'. ואז אתה צריך לשאול את עצמך אם הוא לא רוצה לדבר כי יש לו מה להסתיר, או כי הוא אידיוט. והתשובה היא שרוב הזמן אתה נופל על אידיוטים. הם משחקים אותה, מוציאים לך אנרגיות, ולכן צריך להיות כמה שיותר מתוחכם ולא כמה שיותר אלים. בסופו של דבר, המטרה שלך היא לא להוציא הודאה, אלא להוציא הודאה אמינה. אז כן, אתה יכול לתלות מישהו מהביצים והוא ישחרר הודאה, אבל כמה אמינה היא תהיה? החשש הגדול הוא שתפסת את הבן אדם הלא נכון, והמפגע האמיתי עוד מסתובב שם בחוץ.

"אלימות גם לא מפחידה את כולם. היה לי נחקר שהגיע עם שקית ניילון ובתוכה היו חתיכות עור. הוא סיפר שהוא ישב בכלא הירדני וחטף הצלפות. מאז הוא שומר את חתיכות העור, ואין דבר שנוכל לעשות כדי להפחיד אותו. עד שסיפרנו לו כמה דברים שידענו על אבא שלו, והבן אדם נשבר ובכה כמו תינוק. אתה חייב למצוא את נקודת התורפה אצל הנחקר שלך, אחרת בחיים לא תצליח.

"אף פעם לא ניסיתי להבין את הנחקרים שלי. יש לי איזה מחסום". אילוסטרציה (צילום: איי פי)

"מעבר לכל המילים היפות, לפעמים אתה פשוט לא יודע מה יעבוד. היה לנו פעם זקן שבקושי ראה, בקושי ידע לקרוא ולכתוב, אבל כשהיינו שואלים אותו משהו הוא היה הולך, דופק לעצמו ראסיה בקיר, חוזר מדמם כולו ואומר: 'אני אגיד שאתה הרבצת לי'. מה שלא ניסינו, אי אפשר היה לתקשר איתו בכלל. יום אחד הכנסנו אליו איזה חניך שאמר לו 'תשמע, אני מהאולפן. אני בדיוק לומד ערבית ורציתי קצת לדבר איתך'. פתאום ההוא דיבר שעות. סיפר לו חלק מהסיפור, שחרר חצאי הודאות. ישבו איתו החוקרים הכי מתוחכמים ומנוסים ולא הצליחו להוציא כלום, והנה, הגיע ילד והצליח לדבר איתו.

"אני לא אומר שאין אצלנו סדיסטים. במקומות כאלה תמיד יש. ואתה יודע מתי רואים את זה? בתרגילים עם כוחותינו. אם בא לוחם מצה"ל ושב"כניק בא אליו ובמכה אחת קורע לו את עור התוף, אתה מבין שמשהו פה דפוק. ברגע שאני מזהה סדיזם אצל בן אדם אני ישר מזיז אותו הצידה.

"אז להגיד לך שאין חריגים? יש. אין שוטרים שלוקחים שוחד? יש, אבל הם לא הרוב. לא שאני מצדיק את המעשים, חלילה. להוריד סטירה לנחקר זה נגד החוק, והחוק לא מטומטם, הוא סתם יבש. אין חוק שמתחשב בעוצמה, בסיטואציה ובקונסטלציה של הקייס. ולפעמים יצא שאנשים שילמו מחיר לא פרופורציונלי, כולל הליכה הביתה.

"נוסף לכל הקשיים, תמיד יש דברים שאתה לא מביא בחשבון. חוקי מרפי, למשל. כשעוצרים עשרה אנשים ואחד מהם הוא המקור שלך, תמיד הוא יהיה זה שחטף את הקת בראש מהמג"בניק. וכאילו שזה לא מספיק, יבוא המג"בניק ויגיד: 'חבר'ה, עשיתי לכם שירות'. אין מה לעשות, כל פעם שאתה חושב שהעבודה הזאת קשה, אתה מגלה שהיא קשה עוד יותר".

במוח

"להיות חוקר זה קצת כמו להיות במאי. אתה משתמש בתחבולות, מזייף מסמכים, אומר לנחקר שכרגע הרגו מישהו בחדר השני - וזה לגיטימי. אני לא אומר לו 'תיזהר, אני אהרוג אותך', אבל אני אמור ליצור אפקט פסיכולוגי של פחד בלי שאני מרים עליו יד. כחוקר, אני הבמאי והשחקן הראשי בהצגה. הנחקר הוא הקהל, ואני צריך להעביר לו את המסר בצורה הכי חוקית, אבל גם הכי אפקטיבית.

"מצד שני, אפרופו במאים, תוציאו לכם מהראש את הדימוי הקולנועי של חדר חקירות. שלא תטעו, הכל שם - הקפה, הסיגריות, החוקר הטוב, החוקר הרע - אבל לא כל חקירה מתקיימת בחדר טחוב ואפלולי, עם נורה קטנה ומתנדנדת למעלה. חקירה בכלל לא חייבת להתנהל בחדר חקירות, וברוב המקרים באמת לא מתנהלת שם. חקירה יכול לעבוד מצוין בבית קפה, אצלך בבית, בשיחת חולין שבחיים לא תיתן לך רמז שנחקרת. קרה שניהלתי חקירה במלון מפואר, ותוך שעה הצלחתי להוציא הודאה ולגרום לנחקר לעבוד בשבילי. אתה יכול להגיד לי שזה פחות אפקטיבי מחדר חקירות?

"היה לנו פעם משת"פ שהחליט לברוח ללבנון. אחרי כמה שנים הבנאדם חזר, דיבר, אבל לא ממש שחרר חומר. בכל זאת הבאנו אנשים לפי מה שהוא אמר, אבל אף אחד מהם לא דיבר. מה עשינו? החלפנו לו בגדים, והלבשנו אותו במדי צה"ל עם דרגות וכומתה אדומה. הושבנו אותו בחדר חקירות בשולחן החוקר, וכל פעם שאחד מהם היה בדרך לחקירה, השוטר שלקח אותו נכנס כאילו בטעות לחדר שבו הוא ישב, אמר לו 'אופס, סליחה', ויצא. זה היה בדיוק חמש שניות, אבל המחשבה שעברה להם בראש היתה 'הבן זונה מכר אותי, הוא היה משלהם'. וזה בלי שאף גורם אמר מילה. מה שהם לא ידעו זה שמאחורי הדלת הפתוחה עמד מאבטח, ורק הקצין המדומה ידע שהוא יקבל כדור בראש אם הוא לא יהיה בסדר.

"יש הרבה משתנים שצריך להביא בחשבון בקשר לחקירה. מזל הוא לא אחד מהם. ברוב המקצועות יש למזל השפעה, אבל אי אפשר לסמוך עליו כשאתה מדבר על חיי אדם. לכן, כשאתה מתכסס תכסיסים, אסור שהם יהיו טוטאליים. יעבדו או לא, חייבים להשאיר מרחב תמרון להיכנס מכיוון אחר. חייבים לרוץ על כמה זירות. אם הימרת על כיוון אחד והצלחת, לא בטוח שזה בגלל מזל, אבל בטוח שזה לא בגלל שכל.

"אותו דבר לגבי תחושות בטן. זה לא תופס בחקירות. בכל מקום אנשים מספרים שהם עובדים לפי אינסטינקט, ובהתחלה גם אני עבדתי ככה. זה החזיק עד שהבוס הזקן שלי אמר לי שתחושת בטן זה טוב עד שאתה מפספס בפעם הראשונה. בתפקיד הזה, כל חקירה שונה בתכלית מהשנייה, ובסוף אתה מבין שהדבר היחיד שצריך לעבוד איתו זה הראש. לכן יש פה סכנה מסוימת לאנשים עם אישיות גבולית. הרי כל תחבולה שאתה עושה לנחקר היא סוג של נוכלות. אנחנו כמובן לא קוראים לזה ככה, כי זה למטרה חיובית, אבל מה בעצם אני עושה? לוקח בן אדם, מצייד אותו בנשק ומלמד אותו מקצוע: להיות נוכל. אני יכול רק לקוות שהוא ישתמש בזה למטרות חיוביות בלבד.

"חוץ משכל, ברור שמה שעושה חוקר טוב זה ניסיון. אבל לא פחות חשוב זה להכיר בצורה יסודית ומעמיקה את המנטליות של הנחקר. חוקרי שב"כ הם אלופים בכל מה שקשור לסקטור הערבי. אנחנו חיים את זה כל הזמן, זה לא משהו שאתה לומד באוניברסיטה. ולכן, בכלל לא בטוח שאם נחקור כושים זה ילך. לא בגלל שאנחנו פחות מתוחכמים, אלא מחוסר היכרות מספקת עם המנטליות.

"עוד דבר שלא לומדים באוניברסיטה זה איך לעבוד נגד השעון. כל חקירה לוקחת זמן, זה ידוע. הבעיה היא שזמן זה מותרות שאין לך כשאתה מדבר על חיי אדם".

בלי רגש

"אף פעם לא ניסיתי להבין את הנחקרים שלי. יש לי איזה מחסום. אבל אני לא חושב שזה הופך אותי לחוקר פחות טוב. אתה חייב ללמוד אותם, אתה חייב להכיר אותם. אתה לא חייב להבין אותם. לעומת זאת, אתה גם לא חייב לתעב אותם. היחידים שתיעבתי עד היום היו שני חבר'ה צעירים שביצעו פיגוע והיו סתם חולי נפש, פשוט פסיכופתים. אתה שואל אותו אם הוא הרג, והוא צוחק לך בפנים. זאת הרמה הכי אפסית שבן אדם יכול להגיע אליה.

"מעטים הדברים שהם יותר נוראים מלשבת מול אנשים כאלה. זה דורש שליטה עצמית מאוד גבוהה, ולא כל אחד מסוגל לזה. אם אתה לא שולט בעצמך, אין לך מה לחפש בשב"כ. אם הבוסים שלך לא זיהו על ההתחלה שאין לך שליטה עצמית, תגיע מהר מאוד לסעיף החריגים, שזה רגע לפני שאתה נבעט החוצה מהשירות בגלל אלימות מוגזמת.

"אבל גם זה לא הדבר הקשה ביותר בתפקיד הזה. כשאתה טייס, אתה יודע מה לעשות כשיש לך תקלה. נדלקה לך הנורה השנייה מימין? תלחץ על הכפתור השלישי משמאל. אני אמנם מקצין את זה, אבל הנקודה היא שכאן אתה מתעסק עם הגורם האנושי, ואי אפשר לכתוב ספר הדרכה שיגיד לך מה נכון. יש מותר ואסור, אבל צריך לאלתר ולתמרן כל הזמן. זה החלק הקשה באמת של התפקיד.

"הרבה אנשים מבקשים להצטרף לשב"כ ולא מבינים למה הם נכנסים. אחוז התקפי הלב במערכות האלה הוא מהגבוהים ביותר, ו-90 אחוז מאלה שעברו את זה עוד חוזרים. למרות שאם צריך להיכנס להגדרות, אז המילה לחץ נורא מטעה פה. אתה יותר חדור מוטיבציה ומלא באדרנלין. אבל אתה גם מעשן כמו מטורף - ארבע, חמש קופסאות ביום. לפעמים בחדר החקירות לא רואים כלום מרוב עשן. אתה לא אוכל סדיר, אתה עובד בשעות מטורפות, סדרי העדיפויות שלך משתנים כל הזמן.

"היו לי חניכים שקינאתי בקריירה שלהם כשהם נפלטו החוצה לשוק הפרטי. אבל כשהייתי מעיף הביתה, הייתי תמיד מתנצל ואומר: 'חבר'ה, זה לא אתם, זה אנחנו. אנחנו פשוט דורשים דברים מטורפים'. אי אפשר להחזיק במקום כזה אם זאת סתם עבודה בשבילך. אין מצב שאתה יוצא מהחדר וחושב 'טוב, חקרנו אותו, לא קרה שום דבר, נמשיך הלאה'. חוקר בדם תמיד יגיד לעצמו 'אם פיספסתי, מחר מתפוצץ פה משהו'. חיי אדם בידיים שלך, איך תישן בלילה?

"כבר היו מקרים שחשבנו שמיצינו את הסיפור, ואחרי שנתיים עצרנו את אותם אנשים עם דם חדש על הידיים. זאת הרגשה נוראית. וכשאתה עובד כל כך הרבה, כשבקריירה שלך יש מאות ואלפי חקירות, אתה גם טועה. איך מרגישים? חרא, אבל זה תמיד הסיכון במקצוע הזה. השאלה שתמיד עולה וצריך להתמודד איתה היא אם אני נשבר פה, או תופס את עצמי בידיים וממשיך הלאה".

עם אגו

"כשאתה חוקר שב"כ, האגו אמור להיות מנוטרל לפחות כלפי חוץ. בתוך המערכת, מן הסתם, הוא חי ונושם. אני ארגיש מוחמא אם ראש השב"כ או ראש הממשלה יטפחו לי על השכם. לא ממש משנה לי אם השכן בבניין ממול יידע שאני זה שעשה אתמול את המבצע שהוא קורא עליו עכשיו בעיתון.

"איפה כן רואים את האגו? בעיקר במאבקים בין השב"כ למשטרה. אם המשטרה חקרה והגיעה למסקנה שזה בטחוני, ומגיע חוקר השב"כ ואומר: 'חבר'ה, זה לא' - אז מה, קצין המשטרה יגיד 'סליחה, אני טמבל, טעיתי'? לא, הוא יגיד שהשב"כ לא מבינים. זה די שכיח, וזה תמיד מתחיל מלחמה מתישה. לכן, ולא רק במלחמות האלה, סיגלתי לעצמי נוהל בחיים: לשתוק. רק שלפעמים זה קשה, במיוחד בשיחות סלון. אנשים יכולים לדבר על מבצע שעשית ושהודלף לעיתונות. הם יושבים ומפריחים שטויות - ואתה, בתגובה, סותם את הפה. לפעמים אתה קורא בעיתון את הקשקוש הכי טיפשי שאפשר לתאר, אבל אתה לא יכול להגיב, כי אתה איש שב"כ.

"מי מוציא את כל הדברים החוצה? מי שנפגע, מי שהיה לו אינטרס. התקשורת, בשבילה זה סקופ, זה רייטינג. עיתונאים אף פעם לא מבינים את הנזק שנגרם, את העובדה שלפעמים הם דופקים מבצעים של שנתיים-שלוש. כשהייתי בתוך המערכת זה קרה כל הזמן, ומתחשק לך להרים להם טלפון ולהגיד להם 'תשמעו, הפעם ליכלכתם'. אבל אתה לא עושה את זה. כי אתה איש שב"כ".

למרות התנאים

"אחרי שיצאתי לשוק הפרטי עשיתי פרויקט חקירות בחו"ל וקניתי לבת שלי דירה. פתאום אתה אומר: 'וואלה, עבדתי שלושה חודשים וקניתי דירה. כמה שנים הייתי צריך לעבוד בשירות המדינה כדי שזה יקרה? אז עם כל הכבוד לגאוות היחידה, ויש כבוד ויש גאווה, הקטע הזה בהחלט מתסכל. יש פה איזה כפיות טובה, גם בקטע הכלכלי.

"מי שמכיר את ההיסטוריה יודע שהיתה תקופה שלא היה אש"ל והמשכורות היו כל כך נמוכות, שנוצר מרד של עובדי השטח. מי חלם על דבר כזה? אחר כך התחיל שיפור במצב, המשכורות הפכו לסבירות ונכנסה גם פנסיה לא רעה, כמעט בגובה המשכורת. אבל בעבודה כזאת, כשאתה נותן כל כך הרבה, תמיד תרצה יותר ממה שנותנים לך. ותמיד תרגיש קצת דפוק.

"הדור של היום הוא דור אחר. כל ילד שבא להתגייס מדבר על סעיפים בחוזה. הדור שלי לא יודע עד היום לקרוא תלוש משכורת. אני לא יודע אם הייתי מעדיף עבודה אחרת, אבל כשאתה יוצא החוצה אתה פתאום קולט, שוואלה, יש עולם בחוץ. אנחנו נכנסנו לתוך העולם ההוא, נסגרנו שם והפסדנו את כל החגיגה. תראה מה קורה מסביב: כל זב חוטם עושה מיליונים, קונה בית. אצלנו לא מכירים את זה. נכון שיש גם כאלה שיצאו לשוק הפרטי ולא הצליחו לעשות כסף - זה לא שבחוץ הפרנסה מובטחת - אבל אני, שכן הצלחתי בייעוץ בטחוני אחרי שעזבתי, לא יכול שלא לחשוב לפעמים אם לא הייתי שם טיפה יותר מדי".

כל החיים

"מי שמסתכל עלינו מבחוץ, עם סדר היום המטורף והימים שלא נגמרים, יחשוב שהתפקיד אוכל אותנו חיים. יוצאים מהבית בשש-שבע בבוקר, חוזרים לפעמים ב-11 בלילה, ולפעמים אחרי יומיים, כי אם צריך להעיר עצור לחקירה בארבע בבוקר אתה כבר נשאר לישון במתקן הכליאה. סופי שבוע עם המשפחה? לא מכיר דבר כזה. אבל זה לגמרי לא מרגיש כמו להיות קבור בתפקיד שלך, זה פשוט הופך לדרך חיים.

"לפני שהגעתי לשב"כ הייתי קצין בצבא, וגם שם אתה חלק מהמערכת נון-סטופ. אבל מה שהרגיז אותי בצבא זה מושג הכוננות: שבת אחת אני נשארתי, שבת אחת המג"ד. למה? על מה, לכל הרוחות, כוננות? אם אתם רוצים לעשות פשיטה על ירדן בסוף שבוע, תרימו לי טלפון הביתה. בשב"כ אתה נשאר רק אם צריכים אותך. הבעיה היחידה היא, כמובן, שצריכים אותך כל הזמן.

"פעם, בשנות ה-80, אספו את כל העובדים ופקדו עלינו שלפחות יום אחד בשבוע אנחנו סוגרים את הבאסטה בארבע וחוזרים הביתה. לקח בדיוק שבועיים לגלות שהכוח של העבודה יותר חזק מהכל. אנשים פשוט מחקו את הבית וחזרו למשימות שלהם. היו כאלה שב-12 בלילה נזכרו שהם היו צריכים לאסוף את הילד מהגן בארבע.

"בשב"כ, בניגוד לעולם שבחוץ, המלחמה בין הבוסים לעובדים היא הפוכה - אתה רוצה להישאר, הבוסים מתעקשים לשלוח אותך הביתה. הבוס שלי היה נותן לי פקודה ללכת הביתה, ולא רק זה, הוא היה מתקשר לאשתי ואומר לה שאני בדרך, כדי שלא אעשה לו איזה תרגיל ואלך למתקן אחר.

"בסוף אתה יוצא לפנסיה, עמוק לתוך שנות ה-60 שלך ואחרי 30 שנה בשירות, כשבקושי ראו אותך בבית. אתה בא פתאום הביתה כמו חדש, דופק הופעת אורח, וקולט את הילדים שואלים את עצמם מי זה הזקן הזה ומה הוא רוצה. אולי היו צריכים לשגר אותנו החוצה מהמערכת כשהיינו צעירים ואטרקטיביים יותר".