מסורת החלוקה של פרשות השבוע יצרה סידור קבוע, שעל פיו פרשת "ניצבים" תהיה האחרונה של השנה, ובמידת הצורך (כמו השנה, כשראש השנה יוצא בשבת) מחברים אליה את פרשת "וילך", המתארת את פרידתו של משה מהעם ואת העמדת יהושע כמנהיג ממשיך. ובכן - הגענו לשבת האחרונה של תשס"ו. לא כל-כך בקלות.
הרבה עננים עדיין מרחפים מעל ראשה של מדינת ישראל, מבית ומחוץ. רק בשבוע שעבר קראנו פרק, המתאר באופן מצמרר את ריסוקה
| הפרשה הקודמת - כי תבוא |
|
| העושר חייב להתחלק / בני לאו |
|
התורה מבקשת לעדן את תחושת הבעלות ומצווה על הבאת ביכורים. היא גם מזכירה שחברה לא יכולה להסתפק בעמל ללא רוח. עבודה - ודאי; דת עבודה - חלילה |
| לטור המלא |
|
|
|
של החברה היהודית-ישראלית, שהולכת באטימות ובשחצנות אחרי גובה ליבה וראות עיניה. פרשת הקללות הזו מותירה את הקורא בתחושת אפסות וחוסר ביטחון מוחלט. הפרשה שלנו פותחת במילים "אתם ניצבים". זו ממש קריאה מתקנת לנפילה של סוף הפרשה הקודמת: נפלתם - קמתם.
רש"י, בעקבות המדרש, מפרש כי בכך מלמדת אותנו התורה את סוד הפיוס, שבא בד בבד עם התוכחה. לא מוותרים על אף צד. יש חובת גילוי וחשיפה של כל נקודות הכשל, בפרט ובכלל. אבל חשיפה כזו יכולה לשבור. המטרה הכללית היא לתקן, לא לקלקל. לכן צריך להצמיד ל"קללות" את פרשת "ניצבים" - אתם לא צריכים ליפול מהביקורת. צריך ללמוד לתקן ולהמשיך לעמוד.
יחד עם חכמת הפיוס, ירדה לעולם גם אומנות הסליחה. כשם שצריך לדעת להוכיח את השני, מוכרחים ללמוד כיצד לפייס את זה שפגעתי בו. השבוע מצטרפים האשכנזים לאחיהם בני עדות המזרח ומתחילים באמירת הסליחות. שלמה המלך, בלשונו הפיוטית, כתב:
בְּנִי, אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ:
נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ:
עֲשֵׂה זאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל
כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ:
אַל תִּתֵּן שֵׁנָה לְעֵינֶיךָ וּתְנוּמָה לְעַפְעַפֶּיךָ:
הִנָּצֵל כִּצְבִי מִיָּד וּכְצִפּוֹר מִיַּד יָקוּשׁ: (משלי פרק ו)
פסוקים אלו שימשו את חז"ל כמקור לחיוב לפייס את חברו. שלמה המלך מנחה את האדם שהסתבך באמרי פיו ופגע בחברו, למהר ולרצותו. הקצב בפסוקים אלו הוא מהיר מאוד. הדימויים לקוחים מעולם הציד. חיים ומוות מוטלים על המאזניים. רגע אחד של חוסר תשומת לב מוביל את החיה לבור המלכודת. שלמה מדגיש את המיידיות של התשובה. ההשוואה לתמונת הציד מלמדת על גודל הסכנה שבהשארת מטען נפץ לא מפורק, בור פתוח באמצע הדרך. הסכסוך שבין איש לרעהו יכול לתפוח למימדים של פיצוץ ונפילה למצולות. אין להתמהמה, אומר שלמה, אף לא לרגע. צריך לסיים פרשיות ריב שבין איש לרעהו ולקטלן בעודן באיבן.
לעומת הדרכה זו לימדונו חז"ל שאין שום תועלת בפיוס מיידי, אם כעסו של הנפגע נמצא עדיין ברתיחה. פיוס שכזה הוא אינטרס של הפוגע, המבקש ליישר את דרכו, אך הוא אינו מסוגל להביא לשלום אמיתי בין איש לרעהו. התלמוד (מסכת יומא פז) מדגים
את הסכנה שבניסיון לפיוס בעיתוי לא נכון: "לרב הייתה מריבה עם קצב. בערב יום כיפור ראה רב שהקצב נמנע מלבוא אליו, אמר: אלך אני לפייסו. בדרך פגש אותו תלמידו, רב הונא ושאלו למחוז חפצו. כשאמר לו רב שהולך הוא לפייס את הקצב ענה רב הונא: 'הולך אבא (שמו של רב) להרוג נפש'. המשיך רב בדרכו ונכנס לקצב. באותה שעה היה הקצב עסוק בחיתוך עצמות ראש של בהמה. כשנכנס רב, הרים הקצב את ראשו, ראהו, וכעסו התעורר מחדש: 'אתה הוא אבא? צא מכאן, אין לי מה לדבר איתך!' ותוך כדי דיבור המשיך בחיתוך העצמות, אך מרוב רוגז ומתח לא שם ליבו ושביב עצם ניתז על גולגולתו והרגו".
סיפור קשה. רב רצה להיכנס ליום הכיפורים טהור ומלובן מכל חטאיו. הוא ידע את המשנה שכולנו יודעים, שיום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו עד שירצה את חברו. אולם מרוב השתוקקות לסיים את הפרשה עם הקצב, הוא לא בדק אם הצד השני בשל ומוכן לפיוס. יותר מדי היה מרוכז בתיקון נפשו, עד שאפילו לא שת ליבו לאזהרה של תלמידו, שהבין את הסכנה. בא לתקן ונמצא מקלקל.
יישור הדורים בין בני-אדם הוא מפתח לניהול חיי חברה תקינים. הצורך בפיוס והסכנה שבהתעצמות הכעס והמרירות - מובנים מאליהם. מציאת הזמן הנכון והרצוי לפיוס וסליחה מוכרחה להיעשות בזהירות וברגישות. בכל יום, לפני עצימת העיניים, אנו אומרים בקריאת "שמע" שאנו מוחלים וסולחים לכל מי שהקניט אותנו או חטא כנגדנו. בכל שבת אנו מדליקים נרות, כדי לבטא את אור השלום שעליו מבוסס הבית. בימי הרחמים והסליחות אנו נתבעים לפתוח ולהכשיר את עצמנו לקבל את סליחת אלו שפגעו בנו, ולנצל את שעת הרחמים והרצון לפייס את אלה שפגענו בהם. והעיקר: אחרי כל זה, לא לפחד כלל. אתם ניצבים היום כולכם.
