האם לחזור לרופא לתיקון? ומי מפצה אותנו?

מה קורה אם המנתח חושב, בניגוד לדעתו של המטופל, שהניתוח הצליח?

ד"ר יעקב גולן: "בכל העולם מקובל לעשות תיקונים לפי רצון המטופל וזו גם הנורמה הקיימת בישראל. במקרים חריגים הרופא יכול לסרב משום שלעתים בניתוח שני הסיכון גדול יותר, או שכל מה שעומד מאחורי הניתוח הן ציפיות בעייתיות של המטופל".

אז איך יודעים אם הדרישה מוצדקת או שמדובר בחוסר תיאום ציפיות ברמה האסתטית?

"אם הרופא חושב שמדובר בסיכון גדול והמנותח מתעקש לעבור ניתוח נוסף, מי שקובע זה בית המשפט, שם אפשר לתבוע את המנתח או את המכון על רשלנות רפואית. זה אמנם לא יחזיר את המצב לקדמותו, אבל במקרים רבים תביעה כזאת יכולה להוות איזשהו פיצוי על הנזק והסבל שנגרמו".

עו"ד גידי פרישטוק, מחבר הספר "רשלנות רפואית בפסיקה", מסביר: "המיוחד בדיני רשלנות רפואית בתחום הפלסטיקה הוא שניתוח כזה הוא יזום, מתוכנן ומתוך בחירה, והצורך העיקרי הוא צורך קוסמטי ולא רפואי. העובדה שאין הכרח רפואי מחייבת את הרופא להביא תוצאה טובה יותר ולכן בודקים את עבודתו בקפדנות רבה יותר ביחס לטיפול רפואי אחר שיש בו הכרח.

"המבחן שקובע אם נעשתה כאן רשלנות רפואית הוא מבחן הרופא הסביר. כלומר, האם רופא בעל ביצועים סבירים היה מבצע את הפעולות שהתבצעו בניתוח. לתביעה כזאת מביאים חוות דעת של רופא מומחה ברפואה פלסטית והוא עובר על כל שלבי הניתוח ומוצא באיזה שלב נהג המנתח בצורה בלתי סבירה. לפי החוק אמנם אין חובה שהמנתח שיבצע את הניתוח יהיה מומחה בכירורגיה פלסטית, אבל אם הניתוח הביא לתוצאות קשות, תהיה לתובע עילת רשלנות נוספת במקרה הזה ויהיה אפשר להגיע ביתר קלות ללבו של השופט שמכריע בעניין".

חוות דעת של רופא מומחה נעה בין 1,000 ל-2,500 דולר פלוס מע"מ. הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין מגיעים לכ10,000- שקל. את הסכום הזה ישלם הנתבע במקרה שהתביעה תתקבל. כ-80% מהתביעות מסתיימות בפשרה ורק מיעוט קטן מגיע לפסק דין.