צוואה רוחנית

1

האיש הזר לא היה זר. משהו בדמותו דחה וגם ריתק את אריה צלניק כבר ממבט ראשון, אם אכן היה זה מבט ראשון: כמעט נדמה היה לאריה צלניק שהוא זוכר את הפנים האלה, את הזרועות הארוכות כמעט עד הברכיים, זוכר במעומעם, כמו מלפני חיים שלמים.

האיש החנה את מכוניתו ממש לפני שער החצר. היתה זו מכונית מאובקת בצבע בז', ועל שמשתה האחורית ואף על השמשות הצדדיות היה תשבץ שלם של מדבקות צבעוניות, כל מיני סימני-קריאה, הצהרות, אזהרות וסיסמאות. הוא נעל את דלת המכונית אך התעכב לבדוק, בטלטול נמרץ, דלת אחר דלת, אם אכן כולן נעולות היטב. אחר כך טפח וחזר וטפח קלות על מכסה המנוע, כאילו לא מכונית היתה זו כי אם סוס ותיק שקושרים אותו אל עמוד הגדר ומסמנים לו בטפיחות-חיבה כי ההמתנה לא תארך. ועוד אחר כך הדף האיש את השער ופסע לעבר המרפסת הקדמית שסוכת-גפנים הצלה עליה. הליכתו נראתה קופצנית וגם קצת נכאבת, כאילו פסע יחף על פני חול חם.

ממקומו במושב-הערסל שבפינת המרפסת, רואה ואינו נראה, צפה אריה צלניק באורח מרגע שהחנה את מכוניתו. אבל ככל שהתאמץ לא הצליח להעלות בדעתו מי הוא הזר-לא-זר הזה? היכן פגש בו, מתי פגש בו? באחת מנסיעותיו לחו"ל? במילואים? במשרד? באוניברסיטה? או אולי עוד בשנות בית-הספר? פני האיש היו ערמומיות וצוהלות, כאילו הצליח באיזה תעלול ועכשיו הוא שמח-לאיד. מאחרי הפנים הזרות או מתחת להן נרמז רישום עמום של פנים מוכַרות, מעיקות, פנים טורדות-מנוחה: פני מי שכבר הרע לך אי פעם? או להיפך, אתה עשית לו איזה עוול שכוּח?

כמו חלום שתשע עשיריות ממנו שקעו ורק קצהו עדיין מבצבץ.

אריה צלניק החליט אפוא לא לקום ממקומו לכבוד הבא כי אם לקבל אותו כאן, במושב-הערסל שלו על המרפסת שבפתח הבית.

הזר ניתר והתפתל בחיפזון לאורך השביל המוליך מן השער אל מדרגות המרפסת כשעיניו הקטנות מתרוצצות בלי הרף ימינה ושמאלה, כמו חושש להתגלות לפני הזמן או להיפך, כמתיירא מפני כלב זועם העלול בכל רגע לזנק עליו מתוך סבך שיחי הבוגונוויליאה הקוצנית שצמחה משני עברי השביל.

השׂער הצהבהב המקליש, הצוואר האדום שעורו הקמוט-מדולדל הזכיר זפק של תרנגול הודו, העיניים המימיות-הדלוחות שהתרוצצו כמו אצבעות חטטניות, זרועות-השימפנז הארוכות, הכול עורר איזו מועקה עמומה.

מתצפיתו הנסתרת במושב-הערסל בצל דליות של גפן מטפסת הבחין אריה צלניק בכך שהאיש גדל-גוף אך רופס קצת, כאילו עתה-זה החלים ממחלה קשה, כאילו עוד לפני זמן-מה היה אדם עב-בשר ורק בזמן האחרון קרס פנימה, התכווץ בתוך עורו שלו. אפילו הז'אקט הקיצי שלבש, ז'אקט שכיסיו נפוחים וצבעו בז' עכור, נראה רחב מדי, והיה תלוי לו ברפיון על כתפיו.

למרות שהימים היו ימי סוף הקיץ והשביל היה יבש, התעכב הזר לחכך היטב את סוליות נעליו בשטיחון שלרגלי המדרגות. כשסיים, הרים רגל אחר רגל וחזר ובחן, בזו אחר זו, את נקיונן של סוליות נעליו. רק כאשר נחה דעתו עלה במדרגות ובדק את דלת-הרשת שבראש המדרגות ורק אחרי שדפק עליה בנימוס כמה פעמים ולא נענה הסב סוף סוף את עיניו וגילה את בעל הבית צומח לו במנוחה בערסל שהיה מוקף עציצים גדולים ושרכי-אדניות בפינת סוכת-הגפן שהצלה עליו ועל כל המרפסת.

מיד העלה האורח חיוך רחב וכמעט גם קד קידה, וכחכח וניקה את גרונו לפני שפתח בהצהרה:

"מקום יפהפה כאן אצלכם, מר צלקין! מהמם! זאת ממש פרובאנס של מדינת ישראל! מה פרובאנס! טוסקאנה! והנוף שלכם! החורשה! הכרמים! תל-אילן הוא פשוט הכפר הכי מקסים בכל המדינה הלבאנטית הזאת. נחמד מאד! בוקר טוב מר צלקין. סליחה. אקווה שאני לא, במקרה, קצת מפריע?"

אריה צלניק החזיר בוקר-טוב יבש, ותיקן ואמר ששמו צלניק ולא צלקין, וציין שהוא מצטער, אצלנו לא נוהגים לקנות שום דבר מסוכני-מכירות.

"צודק מאד! בהחלט צודק! הריע האיש בעודו מוחה בשרוולו את זיעת מצחו, "הלא מניין לנו לדעת שלפנינו סוכן ולא סתם נוכל? או חס ושלום אפילו פושע שבא לבדוק את השטח כהכנה לכנופיה של פורצי בתים? אבל אני, מר צלניק, במקרה אני בהחלט לא סוכן. אני מפציר!"

"מה?"

"מפציר. וולף מפציר. עורך-דין מפציר ממשרד עורכי-דין לוטם-פרוז'ינין. נעים לי מאד מר צלניק. אני בא אלייך אדוני בנושא, איך נאמר זאת, או אולי מוטב לנו שבכלל לא ננסה להגדיר את הנושא אלא ניגש ישר לעניין. מותר לי בבקשה לשבת? זה יהיה בירור פחות או יותר אישי, לא אישי שלי חלילה, הרי בעניינים אישיים שלי בשום פנים ואופן לא הייתי מעז לפלוש ולהטריד ככה בלי שום הודעה מוקדמת, אמנם אנחנו ניסינו, בהחלט ניסינו, כמה וכמה פעמים ניסינו, אבל הטלפון שלך חסוי ועל מכתבנו כלל לא הואלת להשיב. לכן החלטנו לנסות את מזלנו בביקור בלתי מתואם מראש, ואנחנו מתנצלים מאד על ההפרעה. בהחלט אין זה מקובל עלינו, להתפרץ אל תוך פרטיותו של הזולת, מה גם שהזולת הזה יושב באתר היפהפה ביותר במדינה כולה. כך או כך, כאמור, בהחלט אין זה רק עניין אישי שלנו. לא לא. בשום פנים ואופן לא. אם כבר, אז בדיוק להיפך: הכוונה היא, איך ננסח זאת בעדינות, אולי נאמר ככה, הכוונה היא לעניין אישי שלך אדוני. עניין אישי שלך ולא רק שלנו. יותר נכון, זה בעצם בנוגע למשפחה שלך. או אולי למשפחה באופן כללי, ובאופן מיוחד – לבן-משפחה אחד שלך, מר צלקין, בן-משפחה מסוים. לא תתנגד שאנחנו נשב ונשוחח כמה רגעים? אני מבטיח לך להשתדל כמיטב יכולתי שכל העניין לא יקח יותר מאשר עשר דקות? אם כי בעצם, הלא זה תלוי רק בך מר צלקין".

אריה צלניק אמר:

"צלניק".

ואחר כך אמר:

"שב".

ומיד הוסיף:

"לא כאן. כאן".

כי האיש השמן, או השמן-לשעבר, נחת תחילה על מושב-הערסל הזוגי, ממש לצד המארח, ירך נוגעת בירך, ענן ריחות סמיכים אפף את גופו, ריחות של עיכול של גרביים של אבקת טַלק ושל בתי-שחי. על כל הריחות האלה פרושה היתה רשת דקה של ריח מי-גילוח חריפים. אריה צלניק נזכר פתאום באביו, שגם הוא היה מכסה תמיד על ריחות גופו בניחוח חריף של מי-גילוח.

ברגע שאמרו לו לא כן כי אם כאן, קם האורח והתנודד קצת, זרועות-הקוף תומכות את הברכיים, והתנצל ושינה מקום והניח את אחוריו שבמכנסיים הרחבים ממידתו במקום שסימנו לו, על ספסל-עץ מעברו השני של שולחן-הגינה. היה זה רק שולחן כפרי עשוי לוחות-עץ מהוקצעים רק למחצה, דומים לאדנים שמתחת לפסי הרכבת. חשוב היה לאריה שאמו החולה בשום אופן לא תראה מבעד לחלון שלה את האורח הזה, אף לא את גבו, אף לא את צלליתו על רקע סוכת-הגפנים. על כן הושיב אותו במקום שאינו גלוי למבט מן החלון. ואילו מפני הקול החזני-השמנוני תגן עליה חירשותה.

2

לפני שלוש שנים נסעה נעמה, אשתו של אריה צלניק, אל חברתה הטובה תלמה גרנט בסאן-דייגו, ולא חזרה. היא לא כתבה לו במפורש שהחליטה לעזוב אותו, אלא רמזה תחילה בעדינות: בינתיים אני לא חוזרת. כעבור עוד חצי שנה כתבה: אני עדיין נשארת עם תלמה. ועוד אחר כך כתבה לו: אין צורך שתמשיך לחכות לי. אני עובדת עם תלמה בסטודיו לחידוש הנעורים. ובמכתב אחר: לי ולתלמה טוב ביחד, יש לנו קארמה דומה. ושוב כתבה: המורה הרוחני של שתינו מוצא שנכון לנו לא לוותר זו על זו. אתה תהיה בסדר. נכון שאתה לא כועס?

הבת הנשואה, הילה, כתבה לו מבוסטון: אבא אני מציעה לך, לטובתך, אל תלחץ על אמא. תמצא לך חיים אחרים.

ומפני שבינו לבין בנו הבכור אלדד נותק כבר מזמן כל קשר, ומפני שמלבד משפחתו זו אל היתה לו שום נפש קרובה, החליט בשנה שעברה לחסל את הדירה על הכרמל ולחזור לגור אצל אמו בבית הישן בתל-אילן, לחיות על ההכנסה מהשכרת שתי דירות בחיפה ולהתמסר לתחביב שלו.

כך מצא לו חיים אחרים, כפי שהציעה בתו.

בצעירותו שירת אריה צלניק בקומנדו הימי. כבר מילדותו המוקדמת לא פחד מפני שום סכנות, לא מפני אש אויב ולא מפני טיפוס על מצוקים. אבל עם השנים התפתחה אצלו חרדה חריפה מפני החושך בבית ריק. על כן בחר סוף סוף לשוב לחיות ליד אמו, בבית הנושן שבו נולד ובו גדל, בקצה הכפר תל-אילן. האם, רוזאליה, היתה ישישה כבת תשעים, חירשת, כפופה מאד וממעטת בדיבור. רוב הזמן הניחה לו לטפל בצרכי הבית בלי להכביד עליו וכמעט בלי להעיר או לשאול. לפעמים עברה במחשבותיו של אריה צלניק האפשרות שאמו תחלה, או תזדקן עד כדי כך שלא תוכל עוד להתקיים ללא טיפול צמוד, והוא ייאלץ להאכיל לנקות ולחתל אותה. או להכניס הביתה עובדת סיעודית, שאז תערער את מנוחת הבית וחייו יהיו חשופים לעיניים זרות. ויש שדווקא קיווה, או כמעט שקיווה, לדעיכתה הקרובה של אמו: תהיה לו ההצדקה ההגיונית והרגשית להעביר אותה למוסד מתאים וכל הבית יעמוד לרשותו. לרצונו יוכל להביא לו אשה חדשה ויפה. או לא להביא אשה כי אם לארח שורה של בחורות צעירות. אפשר יהיה אפילו להרוס קירות פנימיים ולחדש כאן את פני הבית. חיים אחרים יתחילו.

אבל בינתיים חיים היו שניהם, הבן ואמו, בבית האפלולי, המיושן, בשלום ובשתיקה. מדי בוקר באה עוזרת, הביאה עימה מצרכים על פי הרשימה, סידרה ניקתה ובישלה, ולאחר שהגישה לאם ולבן את ארוחת-הצהריים הלכה בשתיקה לדרכה. רוב שעות היום ישבה האם בחדרה וקראה בספרים ישנים בעוד אריה צלניק מאזין בחדרו לרדיו או בונה מטוסים מעץ קל.

3

הזר חייך פתאום חיוך ממולח, חנף, חיוך דומה לקריצה: כמו מציע למארחו בוא נחטא קצת יחד? ועם זאת – גם כמו חרד פן הצעתו תמיט עליו עונש. ושאל בחמימות:

"סליחה, אולי ברשותך מותר לי לקחת קצת מזה בבקשה?"

ומפני שנדמה היה לו שהמארח הנהן בראשו, מזג האיש מתוך קנקן-זכוכית שעמד על השולחן מי-קרח עם פלח לימון ועם כמה עלי נענע אל תוך הכוס היחידה שעמדה שם, כוסו של אריה צלניק, והצמיד את שפתיו הבשרניות אל הכוס, וכילה את כולה בחמש-שש לגימות קולניות רחבות, ומזג לו עוד חצי כוס ושוב לגם בצימאון רעשני, ומיד גם פתח והצטדק:

"סליחה! פשוט מאד, כאן אצלך על המרפסת היפהפייה הזאת ממש לא מרגישים כמה חם היום. חם היום מאד. מאד! ובכל זאת, למרות החום הכבד – המקום הזה בכל זאת מלא קסם! תל-אילן הוא ממש הכפר היפהפה ביותר בכל המדינה! פרובאנס! לא פרובאנס! טוסקאנה! יערות! כרמים! בתי-איכרים מלפני מאה שנה, גגות אדומים וברושים גבוהים כאלה! ועכשיו מה דעתך אדוני? יהיה יותר נוח לך שאנחנו נשוחח בינינו עוד קצת על היופי? או שאתה תרשה לי לגשת בלי שום סחור סחור אל הסדר-יום הקטן שלנו?"

"אריה צלניק אמר:

"אני שומע".

"משפחת צלניק, צאצאיו של ליאון-עקביה צלניק, הלא אתם אם אינני טועה הייתם כן ממש בין ראשוני הכפר? מן המייסדים הראשונים ביותר? לא? מלפני תשעים שנה? אפילו כמעט מאה?"

"שמו היה עקיבא אריה, לא ליאון עקביה".

"בוודאי", התלהב האורח, "משפחת צלקין. מאד אנחנו מכבדים את ההיסטוריה הדגולה שלכם. לא סתם מכבדים. מוקירים! בהתחלה, אם איני טועה, באו שני האחים הגדולים, בוריס וסמיון צלקין, שהגיעו הנה מכפר קטן בפלך חרקוב כדי להקים מושבה חדשה לגמרי כאן בלב הנוף הפראי של הרי מנשה השוממים. כלום לא היה כאן. ערבת-קוצים שוממת. אפילו כפרים ערביים לא היו בבקעה הזאת אלא רק מאחרי הגבעות. אחר כך בא גם אחיינם הקטן של בוריס וסמיון, ליאון, או, אם אתה דווקא עומד על כך, עקביה-אריה. ואחר כך, לפחות על פי הסיפור המקובל, אחר כך קמו סמיון ובוריס וחזרו בזה אחר זה לרוסיה, ושם הרגע בוריס את סמיון בגרזן, ורק הסבא שלך – הסבא? או האבא של הסבא? – רק ליאון עקביה התעקש ונשאר כאן. לא עקביה? עקיבא? סליחה. עקיבא. הקיצור, זה ככה: במקרה יוצא שאנחנו, המפצירים, אנחנו גם כן מפלך חרקוב! ממש מן היערות של חרקוב! מפציר! אולי שמעת? היה לנו אחד חזן ידוע, שעייה לייב מפציר, והיה אחד גריגורי מויסייביץ' מפציר, גנרל גדול מאד בצבא האדום. גנרל מאד מאד גדול, אבל סטלין לקח והרג אותו. בַטיהורים של שנות השלושים".

האיש קם וסימן בשתי זרועותיו השימפנזיות עמידת רובאי בכיתת-יורים, השמיע קולות טרטור של מטח-אש, וחשף בתוך כך שיניים קדמיות חדות אך לא לגמרי לבנות. וחזר והתיישב מחייך על הספסל, כמו מרוצה מהצלחת ההוצאה להורג. לאריה צלניק נדמה היה שהאיש אולי מצפה למחיאות-כפיים, או לפחות לחיוך, בתמורה על חיוכו הממותק.

המארח בחר בכל זאת שלא להחזיר שום חיוך. הוא הרחיק מעט הצדה את הכוס המשומשת ואת קנקן מי-הקרח שעל השולחן, ואמר:

"כן?"

עורך-הדין מפציר לפת אפוא את כפו השמאלית בכפו הימנית ולחץ אותה בחדווה, כאילו זה זמן רב לא פגש את עצמו וכאילו הפגישה הלא-צפויה מצהילה לו את רוחו. מתחת לשפע המילים הרהוטות שבפיו פכפך בלי הרף איזה קילוח-מעמקים של עליצות בלתי-נדלית, זרם-גולף של זחיחות מתענגת על עצמה:

"טוב. בוא נתחיל אולי לשים קלפים גלויים על השולחן, כמו שאומרים. זה שאני הרשיתי לעצמי לפלוש אליך היום, זה בנוגע לעניינים האישיים שבינינו, וחוץ מזה, אולי זה גם בנוגע, עד מאה ועשרים, לאמא היקרה שלך? כלומר, לגברת הישישה המכובדת מאד? כמובן, כמובן, רק בתנאי שאתה לא מתנגד לפתוח קצת את הנושא העדין הזה?"

אריה צלניק אמר:

"כן".

האורח קם ממקומו, פשט את ז'אקט-הבז' שלו בגון של חול לא-נקי, כתמי זיעה גדולים הסתמנו סביב בית-השחי של כותנתו הלבנה, תלה את הז'אקט על מסעד הכיסא, חזר והתיישב ברחבות, ואמר:

"סליחה. אני מקווה שלא איכפת לך. פשוט, חם מאד היום. אתה תרשה לי להוריד גם את העניבה?"

וכשהמארח שתק, הסיר האיש במשיכה אחת את עניבתו, תנועה שהזכירה לאריה צלניק את אלדד בנו, והציע:

"כל עוד אמא שלך יושבת לנו על הראש, אנחנו הרי לא נוכל לממש את הנכס".

"סליחה?"

"אלא אם כן נמצא לה שנינו סידור במוסד מצוין מאד. ויש לי מוסד כזה. כלומר לא לי כי אם לאחיו של השותף שלי. צריך רק לקבל את הסכמתה. או אולי יהיה לנו קל יותר להוציא אישור לכך שאנחנו ממונים להיות אפוטרופוסים שלה? ואז כבר אין שום צורך בהסכמתה?"

אריה צלניק הנהן פעמיים שלוש, גירד בציפורני ידו הימנית את גב ידו השמאלית, אכן באחרונה יצא לו להרהר פעם או פעמיים בשאלת עתידה של אמו החולה, מה יהיה עליה ועליו כאשר תאבד לה עצמאותה הגופנית או השכלית, ומתי יבוא הרגע להחליט החלטה, היו רגעים שבהם מילאה אותו האפשרות להיפרד מאמו עצב ובושה, אבל היו רגעים אחרים שבהם כמעט קיווה לדעיכתה הקרובה של אמו ולאפשרויות שתיפתחנה לפניו עם העברתה מן הבית. התקוות החנוקות האלו עוררו בו רגשי אשמה ואף סלידה מפני עצמו. אבל מוזר היה בעיניו שהאיש הדוחה הזה כמו קורא משהו מתוך חרפת מחשבותיו שלו. הוא ביקש אפוא ממר מפציר לחזור לרגע אל ההתחלה, את מי בדיוק הוא מייצג? מטעם מי הוא נשלח הנה?

וולף מפציר הצטחק:

"מפציר. תקרא לי פשוט מפציר. או וולף. הלא בין קרובים מיותר לגמרי להשתמש במר".

4

אריה צלניק קם ממקומו. הוא היה אדם גדול ורחב וגבוה הרבה יותר מוולף מפציר וכתפיו היו עבות וחזקות, אף כי לשניהם היו זרועות ארוכות שהגיעו כמעט עד לברכיים. בקומו פסע שתי פסיעות, נעמד מלוא קומתו מעל לאורח ואמר:

"אז מה אתה רוצה".

בלי סימן שאלה אמר את המלים האלו, ובתוך כך רכס כפתור אחד בכותנתו שמבעד למִפתח שלה הציץ חזה אפור שׂעיר.

וולף מפציר צייץ בקול קטן, פייסני:

"מה יש לנו למהר אדוני, הלא את העניין שלנו ראוי לגלגל בזהירות ובמתינות, מכל הצדדים, שלא נשאיר שום פירצה ואפילו לא סדק. אסור לנו לטעות בשום פרט".

האורח נראה לאריה צלניק מדולדל או רופס קצת. עד לפני זמן קצר היה כנראה אדם שמן ורק לאחרונה, אולי באשמת מחלה, התכווץ וקרס פנימה. נדמה היה כי עורו שלו קצת גדול עליו. הז'אקט שלו נראה רחב מדי והיה תלוי לו ברפיון על כתפיו, כמו מעיל של דחליל בגינה. ועיניו היו מימיות וקצת גם דלוחות.

"העניין שלנו?"

"כלומר, בעיית הגברת הזקנה. כלומר הגברת האמא שלך, שהרכוש שלנו עדיין רשום על שמה ויהיה רשום על שמה עד סוף ימיה ומי יודע מה בכלל עלה בדעתה לרשום בצוואתה, או עד שנצליח שנינו להתמנות אפוטרופסים שלה".

"שנינו?"

"את הבית הזה אפשר יהיה להרוס ולהקים במקומו סנאטוריום. חוות-בריאות. אנחנו נוכל לפתח כאן אתר שאין דומה לו בכל הארץ: אוויר צח, שלווה פסטוראלית, נופי-כפר שאינם נופלים מפרובאנס וטוסקאנה, עשבי-מרפא, מסאז'ים, מדיטציה, הדרכה רוחנית, אנשים ישלמו כסף טוב בעד מה שהמקום שלנו יוכל להציע להם".

"סליחה, ממתי בדיוק אנחנו מכירים?

"הלא אנחנו כבר מכירים וידידים. לא רק ידידים, יקירי: קרובים. ואפילו שותפים".

אולי התכוון אריה צלניק בקומו ממקומו להביא לכך שגם האורח ייאלץ לקום ולהסתלק לדרכו. אבל האורח לא קם כי אם הוסיף לשבת במקומו ואף שלח את ידו ומזג לו עוד כוס של מי-קרח עם פלח לימון ועם עלי נענע אל תוך הכוס שהיתה כוסו של אריה צלניק עד שהזר הפקיע אותה לעצמו. הוא נשען לאחוריו בכיסא, עכשיו, בכותנתו עם כתמי הזיעה בבתי-השחי, ללא הז'אקט והעניבה, דומה היה וולף מפציר לסוחר שעיתותיו בידיו, סוחר-בהמות מיוזע שבא אל הכפר לשאת ולתת עם האיכרים, בסבלנות ובעורמה, על איזו עסקת-בקר שממנה, בכך הוא משוכנע, ירוויחו שני הצדדים. מין שמחה כמוסה לאיד היתה בו, מין עליצות חשאית, והשמחה הזאת לאיד לא לגמרי זרה היתה למארח.

"אני", שיקר אריה צלניק, "חייב להיכנס עכשיו פנימה. עלי לטפל באיזה עניין. סליחה".

"אני", חייך וולף מפציר, "לא ממהר. ברשותך, אני אשב ואחכה לך כאן. או אולי מוטב שאכנס איתך ואעשה הכרה עם הגברת. הרי עלי לרכוש במהירות את אמונה".

"הגברת", אמר אריה צלניק, "אינה מקבלת אורחים"

"אני", התעקש וולף מפציר וקם אף הוא ממקומו, מוכן ומזומן להתלוות אל מארחו אל תוך הבית, "אני לא בדיוק אורח. הלא אנחנו, איך נאמר, קצת קרובים? ואפילו שותפים?"

אריה צלניק נזכר פתאום בעצתה של בתו, הילה, לוותר על אמא, לא להתאמץ להשיבה אליו, ולנסות לפתוח בחיים חדשים. והלא האמת היא שהוא כלל לא התאמץ הרבה להשיב אליו את נעמה: כאשר קמה ונסעה אל חברתה הטובה תלמה גראנט בעקבות ריב מר ביניהם, ארז אריה צלניק את כל בגדיה וחפציה ושלח אותם לכתובתה של תלמה בסן-דיאגו. כאשר ניתק אלדד בנו כל קשר עימו, ארז ושלח לאלדד את ספריו ואפילו את צעצועי ילדותו. טיהר כל זכר, כפי שמטהרים את מוצבי האויב עם תום הקרב. כעבור חודשים אחדים ארז גם את חפציו שלו, חיסל את הדירה בחיפה ועבר לגור בבית אמו כאן בתל-אילן. יותר מכל מבקש היה לעצמו מנוחה גמורה: שיהיו הימים דומים זה לזה והשעות פנויות.

לעתים היה יוצא להליכות ארוכות סביב הכפר ואף מחוץ לו, בין הגבעות המקיפות את העמק הקטן, במטעי הפרי, בחורשות האורנים האפלוליות. או יש שהיה משוטט כחצי שעה בחצר, בין שרידי המשק של אביו שחוסל כבר לפני שנים רבות. עדיין היו כאן כמה ביתנים מתפוררים, לולים, סככות של פח, מתבן, רפת עזובה לפיטום עגלים. האורווה הפכה להיות מחסן שבו נערמו כל רהיטי הדירה שפורקה על הר הכרמל בחיפה. שם, באורווה-לשעבר, העלו אבק הכורסאות והספה והשטיחים והשולחן הסלוני מחיפה, כולם הולכים ונקשרים ביניהם ברשתות דקות של קורי-עכביש. גם מיטת הזוג הישנה שלו ושל נעמה נלחצה שם, בעמידה על צדה, בזווית האורווה. והמזרון נקבר מתחת לערימות של כסתות מאובקות.

אריה צלניק אמר:

"סלח לי. אני עסוק".

וולף מפציר אמר:

"כמובן. סליחה. אני לא אפריע, יקירי, בשום אופן לא אפריע. להיפך. מרגע זה אני לגמרי שותק. לא מוציא אף הגה".

ובכך קם וצעד בעקבות מארחו אל תוך הבית, שהיה אפלולי וקריר וריח קל של זיעה וזיקנה ריחף בו.

אריה צלניק התעקש:

"אתה תחכה לי בבקשה בחוץ".

אף כי בעצם התכוון לומר, ואפילו במידה של גסות, שהביקור הזה הסתיים ושהזר מתבקש להסתלק.

5

אלא שהאורח אף לא חלם להסתלק. הוא ריחף לו פנימה בעקבות אריה צלניק ובדרכו, לאורך המסדרון, פתח דלת אחר דלת וסקר בניחותא את המטבח, את חדר הספרייה, את חדר התחביבים של אריה צלניק עם דגמי המטוסים הקלים מעץ-בלזָה הקשורים בחוטים חזקים אל התקרה ומתנועעים קלות ברוח כמו מתכוונים לנהל ביניהם קרבות אוויר אכזריים. בכך הזכיר לאריה צלניק את הרגלו שלו, הרגל מילדות, לפתוח כל דלת סגורה ולבדוק מה מסתתר מאחוריה.

כאשר הגיעו שניהם אל עומק הבית אל קצה המסדרון נעמד אריה צלניק לחסום בגופו את הכניסה לחדר-השינה שלו, שהיה פעם חדרו של אביו. אבל וולף מפציר כלל לא התכוון לפלוש לחדר השינה של מארחו אלא הקיש בעדינות על דלתה של הזקנה החירשת ומפני שלא באה שום תשובה הניח את כפו כמו בלטיפה עדינה על ידית הדלת ופתח ברוֹך ונכנס וראה את האשה רוזאליה שוכבת מכוסה עד סנטרה בשמיכת צמר באמצע מיטת הזוג הרחבה, ראשה עוטף בשביס עיניה עצומות ולסתותיה הגרמיות, נטולות-השיניים, נעות כמו טוחנות בלי הרף.

"כמו שחלמנו", הצטחק וולף מפציר. "שלום לך גברת יקרה, מאד מאד התגעגענו אליך ומאד שאפנו לבוא אל קירבתך, הלא את בוודאי שמחה מאד לראות אותנו?"

ובכך גהר עליה ונשק לה פעמיים, שתי נשיקות ממושכות על שתי לחייה והוסיף והדביק לה עוד נשיקה על מצחה, עד שהזקנה פקחה את עיניה העכורות ושלפה יד שלדית גרומה מתחת לשמיכתה והחליקה לוולף מפציר על ראשו ומלמלה משהו ועוד משהו וגם ידה השנייה הגיחה מתחת לשמיכה ובשתי ידיה משכה אליה את ראשו והוא נענה לה וגהר עוד והשיל את שתי נעליו לרגלי המיטה ורכן ונשק לה על פיה נטול-השיניים ונשכב לידה במיטה ומשך אליו את שולי שמיכתה והתכסה בה גם הוא ואמר "הנה, ככה", ואמר עוד: "שלום לך גברת יקרה מאד".

אריה צלניק היסס רגע או שניים, נשא את מבטו אל החלון הפתוח שמבעדו נשקפה אחת מסככות המשק הנטושות וכן ברוש מאוּבק שעליו טיפסה באצבעות בוערות בוגנוויליאה כתומה. הוא עקף את מיטת הזוג והלך והגיף את התריס וסגר את החלון וסגר גם את שתי כנפות הווילון ובעודו סוגר ומחשיך את הכל התיר את כפתורי כותנתו ושחרר את חגורת מכנסיו וחלץ אף הוא את נעליו והתפשט ושכב במיטה לצד אמו הישישה, וכך הם שוכבים שלושתם, הגברת בעלת הבית בין בנה המחריש לבין האיש הזר שאינו חדל מללטף ולנשק אותה ופיו מלמל רכות, הכל עוד יהיה כאן בסדר גברת יקרה מאד הכל עוד יהיה כאן יופי, אנחנו נסדר כאן הכל.

ערד, יולי 2006

הסיפור "יורשים" מאת עמוס עוז מופיע במגזין "קשת החדשה" מספר 17 בעריכת אהרן אמיר