שאלות לוועדת חקירה חברתית
הזנחה, היעדר אכיפה, דאגה לאנשי שלומנו, הפקרת המדינה בידי נערי האוצר ועוד סוגיות, שאמורות להעסיק את ועדת החקירה - וגם לספק אג'נדה לממשלה שלמה
מאז מהפך 77' לא הייתה מערכת בחירות אשר נסבה על נושאים חברתיים, כפי שהיו הבחירות שנערכו כאן רק לפני חמישה חודשים. בנוסף לנושא החברתי, ביטאה מערכת הבחירות האחרונה את חוסר האמון והסלידה של הציבור הרחב מהמערכת הפוליטית-שלטונית בכללותה. סלידה זו באה לידי ביטוי מצד אחד בשבירת המסגרות הפוליטיות הקיימות והקמתה של קדימה, ומצד שני בהצבעת המחאה לגמלאים. נכון, המהפך הראשון התחולל אחרי ובעקבות מחדל יום כיפור ובעקבות פרסום מסקנותיה של ועדת אגרנט. אולם הוא ביטא את הכעס על הפערים החברתיים (והעדתיים) ועל הסתאבות השלטון - אותם נושאים שליוו גם את מערכת הבחירות האחרונה.
כשלי מלחמת לבנון השנייה מתבררים במהירות. הציבור מוזמן לפתוח עיתון, מרבית האינפורמציה כבר מופיעה שם. כל שנותר הוא לתת גושפנקא פורמלית, של ועדה מוסמכת, לאותם כשלים, לקבוע את חלקו של כל גורם ובמידת הצורך, להצביע על מסקנות אישיות. אולם נדמה כי ועדה כזו או אחרת, כמו גם תיקון מה שדרוש, לא יפחיתו במאום את הכעס והמחאה הציבורית אשר מקורה במחוזות אחרים.
הציבור הצביע קדימה, עבודה או גמלאים בשל מיאוסו במערכת הפוליטית ובשל הפערים החברתיים והתפוררות הסולידריות בחברה הישראלית. נטישת האג'נדה החברתית מהווה סטירת לחי נוספת לבוחר הישראלי, ותגרום כנראה לפיחות נוסף באמונו במערכת הפוליטית. ועל נושאים אלו, לא על מלחמת לבנון השנייה, עתידה הממשלה לתת את הדין.
בימים האחרונים מושמעים קולות מחודשים, גם מצד ראש הממשלה, בנושא שינוי שיטת הממשל. אך תפקיד הממשלה למשול, ולמשול אין פירושו רק לנהל את ענייני המדינה - הרי לשם כך ניתן לפרסם מכרז. תפקיד הממשל הוא קודם כל ליישם אידיאולוגיה ומטרות - מדיניות, פוליטיות, כלכליות וחברתיות. אני טוען כי אין טעם ללכת לשינוי שיטת הממשל, לפני שאנו מטפלים ומבררים את סוגיית הפערים החברתיים ומקורם.
ללא תשובה לשאלה, כיצד קשורה שיטת הממשל הנכחי לבעיה זו, איך נוכל לתקנה? יתרה מזו, הדברים אינם מנותקים האחד מהשני - קריסת הסולידריות החברתית וחוסר האמון בשלטון המרכזי הם שהביאו להקמת רסיסי מפלגות ומפלגות סקטוריאליות, לפגיעה בכוחן הפוליטי של המפלגות הגדולות ולהתערערות השיטה הפרלמנטרית המושתתת על שתי מפלגות גדולות, על קואליציה ואופוזיציה. להלן מספר שאלות עליהן תצטרך ועדה כזו, אם תוקם, לתת את הדעת:
רשלנות או זדון?
כיצד קרה שבמשך 30 שנה, פער ההכנסות בין השכבות השונות באוכלוסיה הולך וגדל, עד כי הגענו לפערי הכנסות מהגדולים בעולם? אין זו גזירת גורל. האם הדבר נבע ממדיניות מכוונת, דהיינו: מצעדים כלכליים מכוונים, או שמא ממדיניות רשלנית, כלומר: מאי נקיטת צעדים למניעת התופעה?כיצד קרה שבמשך למעלה מעשור, מדינת ישראל מבזבזת את המשאב הלאומי העיקרי שלה - כוח האדם, כאשר אנו מצויים באבטלה הנעה סביב ה- 10%? כיצד קרה שבמקביל לא נעשו צעדים משמעותיים להפחתת ייבוא עובדים זרים? מדוע מאז תחילת שנות השמונים לא הייתה תכנית לאומית כוללת למלחמה בעוני? כיצד קורה שמשרד הרווחה, המופקד על צמצום העוני, מאויש במקרה הטוב על-ידי מפלגה קואליציונית זניחה, חסרת כוח וסקטוריאלית, ובמקרה הרע - אינו מאויש כלל?
כיצד קרה שתקציבי החינוך, ובעיקר הישגי התלמידים בישראל, הולכים ופוחתים, כאשר ידוע לכל כי מערכת חינוך ציבורית טובה מהווה השקעה בהון האנושי והיא הסיכוי היחיד למוביליות חברתית? כיצד קורה שגם כעת, בעת חירום כלכלית, נמנע האוצר מצעדים הפוגעים בעשירונים העליונים, אך מטיל גזירות וממשיך לפגוע בעשירונים הנמוכים? כך למשל לא הוטל מס אמת על השווי של רכב צמוד (ממנו נהנים בכירי האוצר), לא נעצרה הרפורמה במס הכנסה, אך כן הועלה גיל הזכאות לדמי אבטלה ל-28.
האם תת המיסוי של כלי-הרכב הצמודים נובע מלחץ של חברות הליסינג ומקשרי הון-שלטון? האם הפרטות ומתן זיכיונות שונים (כבלים, סלולרי וכדומה) בוצעו באופן שמשרת היטב את המשק הישראלי, או שמא, כפי שפורסם מדי פעם, העניקה המדינה מתנות לבעלי ההון? מדוע לא נוצל משבר מניות הבנקים והלאמתם למעשה לשינוי מבני של שוק ההון, על-ידי יצירת 30-20 בנקים בינוניים, במקום 3-2 בנקים גדולים?
האם חוסר היכולת או הרצון של השלטון להיאבק בתופעות של ייבוא עובדים זרים וצמיחת עבודה לא-מאורגנת, היעדר אכיפה של שכר מינימום ועוד - כל אלה קשורים אף הם ליחסי הון-שלטון? מי בכלל מנהל את המדינה? השרים - או שמא, כפי שטוענים כמה מהם, נערי האוצר הם שמנהלים אותנו? ועדת אגרנט הצביעה על ליקוי מרכזי: קיומו של גוף אחד בלבד לקביעת הערכת המודיעין הלאומית. היא המליצה לתת יותר משקל להערכות מודיעין של גופים קיימים ולהקים גופי הערכה חדשים. באופן דומה, גם שר האוצר והממשלה כולה מסתמכים על גוף מקצועי אחד - אגף התקציבים באוצר.
וכמה שאלות מבניות: מדוע לא נהנה המוסד לביטוח לאומי מיתר עצמאות? למה שלא ייקבע גובה הקצבאות על-ידי המוסד, ממש כפי שבנק ישראל קובע עצמאית את גובה הריבית במשק? האם בין שני הגופים המקצועיים המנהלים את כלכלת המדינה - בנק ישראל ואגף התקציבים - לא נדרשים גופים נוספים, שייצגו אינטרסים כלכליים נוספים (גוף האחראי על צמיחה והשקעות ארוכות טווח, גוף האמון על צמצום העוני והפערים ועוד)?
לסיום, הממשלה מחפשת אג'נדה חדשה, אשר תצדיק את המשך ישיבתה בשלטון ותקנה לה את אורך הנשימה הפוליטי הדרוש להישרדותה. אין צורך לחפש רחוק, מה שמטריד את הציבור בישראל יותר מכל דבר אחר - גם היום, גם אחרי המלחמה - הינו המצב הכלכלי-חברתי. מה שמסוכן יותר מכל דבר אחר הינו היעדר אמון מצד הציבור במערכת הפוליטית, והתחושה שהממשלה, כל ממשלה, אינה מייצגת את האזרח ואינה דואגת לו. הבחירות האחרונות הוכיחו גם שהמערכת הפוליטית לבדה אינה מסוגלת לתקן את עצמה. עברו ארבעה חודשים, ונראה כאילו הנושא החברתי נידון למיתה, והפעם לשנים ארוכות. זו העת להסתייע בשופרות חזקים במיוחד, אשר רק בכוחם לייצר את התנופה הדרושה ליצירת שינוי מהותי. שופר כזה יכול להיות בדמות ועדת חקירה ממלכתית.
חי ישראלי הוא כלכלן, עובד סוציאלי ופעיל חברתי
30 שנות פער
צילום: עטא עוויסאת
מומלצים
