נביט אחורה בבושה
לא יעזרו הנתונים על הצמיחה והיציבות - תשס"ו תיזכר כשנה שבה ראשי המדינה עשו בושות
ראש הממשלה חוטף שבץ מוחי גם בגלל כשלים בטיפול הרפואי. מפלגת הפנסיונרים, שאין לה לא מצע ולא תכלית, זוכה לשבעה כיסאות כנסת. נשיא המדינה נחשד ונחקר על עבירות מין, שריח חריף של פורנוגרפיה ציבורית נודף מהן. ראש ממשלה חדש, המחליף את קודמו ששוכב חודשים ארוכים בחוסר הכרה, נדרש להצטדק על עסקאות קניה ומכירה של בתים, כמו היה מתווך נדל"ן ערמומי. שיעור העניים שובר עוד שיא ומציב את המדינה בראש ליגת האי-שוויון הכלכלי במערב. מזכ"ל האיגודים מקצועיים מתמנה דווקא לשר הביטחון וכמעט מיד יוצא למלחמה, שיעדיה מעורפלים והתנהלותה שערורייתית. גורמי המודיעין הממלכתיים מבטיחים שהחמאס לא ינצח בבחירות ברשות הפלסטינית, וכמובן שהחמאס מנצח. רצועת עזה עולה באש ההפצצות של חיל-האוויר, אך ירי הקסאמים לעבר ישראל לא נפסק.
שר האוצר מצהיר, בנאום לאומה, שיפנה לפרקליטות בתלונה על גורמים אלמוניים המאיימים עליו "בגלל הרפורמות שעשה" - ולא פונה. הערוץ המוביל של הטלוויזיה המסחרית הופך לערוץ לילדים. הבנק המרכזי שוקע במערבולות של מאבקים בין הנהלה לעובדים ומואשם על-ידי משרד האוצר בתשלומי שכר חריגים, תופעות שאין דומות להן באף מדינה מתוקנת. שר המשפטים עומד למשפט על נשיקה לאשה הצעירה ממנו בכמה עשרות שנים. צמרת המשטרה בעבר ובהווה מסתבכת במסכת של עדויות לא אמיתיות אודות קשרים אסורים עם הפשע. רבבות ישראלים מהשכבות החלשות יושבים שבועות נטושים במקלטים מוזנחים בצפון, מצפים בייאוש לרגעי החסד בין קטיושה לקטיושה.
רשימה ארוכה ומביכה, ובכל זאת אינה ממצה את כל הבושות, גדולות כקטנות, שהשנה החולפת הביאה לנו. אני משתמש במילה "בושות" משום שזו התחושה שישראלים רבים כל-כך שותפים לה כעת. לא מתביישים במדינה, כן מתביישים בראשיה, מנהיגיה, מוביליה, מעצביה, מתקניה, נבחריה, מצביאיה ואפילו מבקריה. הם וכמותם עושים לנו בושות.
תשס"ו הייתה אפוא שנת הבושות, וכך היא תיזכר. לא יעזרו הנתונים הכלכליים הטובים על הצמיחה המהירה, על היציבות הפיננסית, על הרווחיות העסקית ועל זרימת ההשקעות למשק. גם אם בדרך נס יוחזר הביתה ערב החג אחד מחיילנו החטופים, הציבור יישאר ממורמר, מדוכא, שבע בושות. הוא יזכור את התצפיתן בהצטלבות הרכבת עם הכביש, שסיים את עבודתו חמש דקות לפני התאונה וחזר בלי בושה לעבוד כשתנועת הרכבות כבר פסקה; את התורים לחלוקת חבילות המזון לנזקקים, שהממשלה משלימה איתם בלי בושה - וגם את אלה שהתחפשו בלי בושה לנזקקים; את הבנקאים שלקחו שכר של עשרות מיליוני שקלים ובה בשעה הטיפו בלי בושה לצדק חברתי. הציבור יזכור את כל מי שעשו לו בושות - בלי להתבייש בעצמם.
להתבייש בגלל מעשיך, זה הרי כה אנושי ומוסרי. בושה היא האות ששולח המצפון אל הרגש, וכל עוד אנחנו מתביישים, סימן שהמצפון עובד. המתבייש מכפר בעצם בושתו לפחות על חלק מהתנהגותו. זהו לכן השער לסליחות. הפרוזדור לתיקון עצמי ולתיקון עולם. אבל אימתי ראינו או שמענו מההנהגה המובילה שלנו, בכל התחומים, את צמד המילים הפשוט: "אני מתבייש", "אני מתביישת"? אימתי הודה מישהו מהם בטעות? ביקש סליחה מהציבור? ביקש מחילה ממפקדיו או מפקודיו? מעובדיו או ממעבידיו? מהבוחרים שנתנו בו אמון או מהמשקיעים ששמו כסף בעסקיו? גס ליבם בסליחה, גס בבושה. הם איבדו את היכולת להסמיק.
ישנן שנים שמביטים אליהן אחורה בגעגועים, ויש שמביטים אליהן בזעם או באדישות. על תשס"ו, המסתיימת מחר, נביט אחורה בבושה, ואפילו גדולה.
עוד בבלוג: פחות מדי נוחי דנקנרים
גס ליבם בסליחה
צילום: רויטרס
מומלצים
