מועדות לשמחה

אלוהים הוא לא אישה. ההכרה הזאת מבליחה בוודאי במוחה של כל בחורה רגע לפני שהיא יוצאת מהבית לכיוון בית הכנסת בערבו של חג. לא לא, תשכחו מכל התלונות הפמיניסטיות הרגילות על זה שאנחנו לא עולות לתורה, לא תוקעות בשופר, לא קוראות מגילה. מעטות הבנות שאני מכירה שזה מה שחסר להן בחיים. מדובר פה בעניין מטריד בהרבה: דווקא בשבתות ובחגים, ימים שבהם מצווה גדולה לדפוק הופעה, אסור בתכלית האיסור להשתמש באיפור. יופי טבעי, זה כל מה שיש לך להגנתך.

תשאלו את עצמכן בשביל מי בדיוק לדפוק הופעה בבית הכנסת, כולה תפילה המונית וקצת שופר. אלא שעבורנו, הדוסיות, בית הכנסת הוא לגמרי ביג פאקינג דיל. במיוחד אם אנחנו משתייכות לזן שלא הולך כל שבת אלא רק פעם בשנה, בחגים. לא רק דייט חגיגי ומכריע עם בורא עולם עומד על הפרק, כי אם גם הזדמנות לראות ולהיראות, ומי יודע, אולי אפילו למצוא אהבה חדשה.

רבות הושמץ המוסד הזה, בצדק ושלא, ואף אני בתור עלמה צעירה (צעירה יותר, זאת כמובן ההגדרה הנכונה) נטרתי טינה למקום היחיד בחיי שתחם אותי לחדר משלי רק בגלל שאני שייכת למין הכביכול לא נכון. אבל האמת חייבת להיאמר: הסיבה לכך שגברים הם שליטי בית הכנסת היא שהם אסירי עולם בו. הם חייבים להיות שם שלוש פעמים ביום. אנחנו, הבנות, באות רק כשאנחנו רוצות. וחוץ מעניין האיפור, אין לנו ממש על מה להתלונן. כי כמו בחיים האמיתיים, פסגת הריגוש שאפשר למצוא בצד שלהם היא ויכוחים על ספורט ופוליטיקה. בעזרת הנשים קורה כל האקשן.

ימים נוראים, נעליים שוות

ההכנות לאירוע, לפחות הנפשיות, מתחילות הרבה קודם. אני לא יכולה להעיד בשם כולן, אבל לפחות מבחינתי, חודש אלול - זה שבלוחות השנה מתפצל באופן בלתי מאיים על עמודי אוגוסט וספטמבר - הוא לא חודש אחרון של קיץ וים. חודש אלול שלי הוא כל כולו שטיח אדום שמוביל אל הגיליוטינה: ראש השנה המפחיד, שמבשר באופן ודאי, מוחלט ושלגמרי אי אפשר להתעלם ממנו, שגם יום כיפור באופק.

בשנים שעוד למדתי בתיכון היה כל החודש הזה מלווה בשיחות מוסר לקראת הימים הנוראים. אז ראינו בזה מטרד, אבל האמת היא שאלה לא היו שיחות מוסרניות, אלא כאלה שעושות חשק להתחדש. בתור בת אולפנא הייתי מגיעה לבית הכנסת שמחה יחסית, בהרגשה שאני לא מפשלת, שאני מתייצבת למסדר אחרי שהתכוננתי הכי טוב שאפשר. אותי לא יעכבו ביציאה. אבל היום, עשור אחרי שנפלטתי ממערכת החינוך, אין מי שיזכיר לי להיות בנאדם טוב. רק לוח השנה. וכל מי שמכיר אותי יודע שאני לא מסתכלת על לוח השנה עד שמגיע הרגע האחרון. וכשטיעוני ההגנה שלך לא מספיק מוצקים, כפי שיודע כל פרקליט מתחיל, אף פעם לא מזיק להשקיע בהופעה משכנעת.

וכך, במקביל לספירת מלאי פרטית ומעיקה של הדברים הרעים שעשינו והדברים הטובים שלא עשינו בשנה האחרונה, אנחנו יוצאות לחפש את הבגד שיוציא אותנו במיטבנו. ואת התכשיטים. ואת הנעליים. ואם אנחנו נשואות אז גם שלל בנדנות עטויות נצנצים. אל תטעו, אף אחת כאן לא מתלבשת לקראת הארוחה המשפחתית מרובת הדודות. ההופעה בבית הכנסת היא הקובעת.

גם בחירת בית הכנסת משחקת תפקיד חשוב. אפילו רציני. כי כשם שאין דומה שושנה ג'ונסון לעינת שרוף, כך לא דומה מניין "ישני קרליבך" להיכלי "אוהל נחמה". האם את טיפוס חובב שאנטי ושירים? האם יקים נרגנים זה מה שגורם לך להרגיש צעירה נחשקת? אולי דווקא היית רוצה לצפות במיטב צעירי השכונה מדגמנים את האופנה האחרונה? כל אלה שאלות שכדאי לך לשאול את עצמך עוד קודם. הכל אפשרי, לכל סוג יש בית כנסת. רק צריך להחליט.

אם את לא אנתרופולוגית חובבת, אלא סתם אחת שהולכת עם הלב, כנראה שבית הכנסת שבחרת מייצג את מה שאת רוצה להיות ואת הקהילה שאליה את מרגישה שייכת. וראש השנה הוא זמן טוב לבחון עד כמה את קרובה לזה. התחושה בבואך לשם, בהנחה שזאת לא הפעם הראשונה שלך, תהיה קצת כמו של גיבורה בסדרה אמריקאנת שנקראת לפגישת מחזור שבה עליה להוכיח בערב אחד כמה התקדמה בחיים. את מוצאת את עצמך עומדת יחד עם כל נשות השכונה שבה את גרה, או השכונה שבה גדלת, או השכונה שאת אוהבת, ומקבלת זמן מסך כדי לספר איך השתנית בשנה שחלפה. ולשמוע איך הן השתנו בשנה שחלפה. ולהשוות איפה את ואיפה הן.

הג'מבו של אלוהים

גוני שקיעה, גברים בלבן, נשים בשמלות מתנופפות ושקט של ערב חג צובעים את הדרך לבית הכנסת. כולם צועדים חרישית לאותו כיוון. איחולי שנה טובה מלחששים מהדהדים באוויר. מתח בריא, כך ודאי היו קוראים לזה אנשי צבא. מי שלא שותפה לחרדות חשבון הנפש, אגב, לא תבין מה מפחיד בסיטואציה או במקום. בניגוד לכנסיות, שמעוצבות בהוד ובפאר, עם מוזיקה מלאכית ולוק כללי של משהו נשגב מהעולם הזה, לבית הכנסת אין ארומת קדושה. הוא אנושי להחריד. חם, דביק, מלא חולשות. האנשים הם אלה שעושים אותו. אלוהים הוא רק אורח.

בכניסה לבית הכנסת עומדות חבורות של תיכוניסטיות. מעליהן מרחפת עננה קטנה של התרגשות. הן מתחבקות ומבקשות אחת מהשנייה סליחה אם פגעו. מעוררות קנאה. כולנו יודעות שערב החג הוא הצ'אנס האחרון שלנו להתנצל, אבל ככל שחולפות השנים מתעבה שכבת הציניות שאנחנו מגדלות על העור, עד שבגיל מסוים כבר אין לנו אומץ.

בחוץ שעת דמדומים מאדימה ובפנים אור חזק ושמח. הגברים פונים לאולם המרכזי, הנשים לקומה מעל, או לאולם ליד. רגע לפני שאת פוסעת אל תוך עזרת הנשים, את משתהה לבד בכניסה. חושבת איפה להתמקם. הכללים ברורים: אף אחת, למשל, לא רוצה לשבת ליד "הדוסית". כולן כאן, כמובן, דוסיות, אבל "הדוסית" היא אישה חמורת סבר, שאוחזת בדרך כלל בקמט זעוף בין העיניים. היא אינה מוטרדת מסוגיית האיפור בחג כי אינה מתאפרת גם ביום חול. את זמנה בבית הכנסת היא מחלקת בין היצמדות למחיצה או למעקה - כדי לא לפספס אף מילה של החזן - לבין פניות פתאומיות אחורה תוך כדי סינון "שששש" מאיים לעברן של היושבות סביבה, בדרך כלל חבורת תיכוניסטיות עליזה במיוחד.

כמו במטוס, גם כאן כדאי להחליט מראש מה את מעדיפה: ליד המעבר עם אפשרות מילוט במקרה הצורך, או ליד חלון, רחוק מניג'וסים. מה שבטוח, גם פה תנסי להתרחק ממקבצים גדולים של ילדים, אלא אם את זוממת לגנוב להם ביסלי.

אין צורך לדאוג, כמעט תמיד את מוצאת בסוף חברה, או לפחות מישהי שיכולה להיקרא כך בשעות הקרובות. אחרי הכל, לפי חוק הדתיים השלובים, כל שני דתיים שנפגשים ברחוב בהכרח חולקים מכרים משותפים. כך שאפילו אם תחליטי להתייצב בבית הכנסת התימני באילת, סביר להניח שתגלי שם את זאת שלמדה איתך בכיתה ז' למשך חודשיים.

משמצאת לך בת זוג, כבר קל יותר לסרוק את השטח. הסיבוב הראשון יוקדש לזיהוי פרצופים מוכרים. לפעמים תראי אחד כזה אבל לא תצליחי להבין מאיפה - בדקי אם זה לא בגלל שבשנה שחלפה צמח לה כובע על הראש, אות ועדות לכך שכעת יש גם טבעת נישואין על האצבע. אם את עדיין לא בטוחה הביטי אם פניה קורנות, שכן ידוע שנשואות טריות זורחות לקילומטרים. הן גם אלה שבמשך כל התפילה ינסו להציץ אל מעבר לווילון ולהחליף איזה מבט או נשיקה באוויר עם החצי השני שלהן.

אם את נשואה יותר משנתיים יש סיכוי טוב שלא תטרחי. כשאת בעזרת נשים, הבעל יוצא מהמשוואה. לא משנה כמה מדהים הוא, כאן הוא לא יכול להיות קלף מנצח. הוא נמצא אי שם בקומה התחתונה, או מעבר למחיצה, מתווכח במרץ עם חבריו על איך נתנו דווקא לשמנדריק ההוא להתחזן. המקסימום שתצליחי לראות ממנו ברגעים אלה הוא קצה כיפה ובלורית.

זרות אינטימיות

אחרי המיפוי הראשוני של השטח, כמה נפנופי שלום חפוזים ועדכונים על הריונות, גירושים והתבלות מוקדמת, התפילה מתחילה. המולת הקולות משתתקת ומפלס ההתרגשות יורד. דפדוף ראשוני במחזורים מבהיר שאנחנו כאן לשם עניין רציני. הרגע הזה, בתחילת התפילה הראשונה של ראש השנה, הוא רגע לעשות בו חשבון נפש קטן. ולזמן קצר כולן מסביב נעלמות, ובראש מתחילים לרוץ שידורים חוזרים של דברים שבטעות: רשעויות קטנות, רכילות, פלירטוטים מיותרים. טוב, אלוהים כבר בטח ראה אלף כמוני, אולי הוא יבין.

ורגע אחר כך העיניים שוב נודדות מסביב. מנסות להבין על מה כולן חושבות. מה עובר בראש של זאת שעוצמת עיניים, של ההיא שבוכה, של אלה שממשיכות להתלחש. אולי כולן איומות? אולי כולן נהדרות? באמת שאין ברירה אלא לנסות להתרכז בתפילה. אבל התפילה ארוכה. ומתישה. ולא משנה כמה מנסים, המבט מוסט לצדדים, בוחן בגדים וקילוגרמים. אם מישהי דבה מדי, נשתדל לשמור את המחשבה הזאת לחטאים של השנה הבאה.

אחד הדברים החינניים בבית הכנסת הוא שמעצם היותו מקום כאילו חגיגי אבל לא ממש, את לגמרי יכולה ללבוש מה שמתחשק לך - חצאית טול או קימונו ממשי פראי. יש סיכוי שכאן זה יתקבל בברכה. ואם לא בברכה, זה לפחות יקנה לך כמה נקודות בדפיקת כניסה. וכך מוצאות את עצמן יושבות זו לצד זו אחת שלובשת טי-שרט הדוקה וכפכפי אצבע, ושנייה במיני אלגנטי, עקבי סטילטו וכובע נוסח ליידי די. זאת שקונה רק בגדי מעצבים ליד אחרת בחולצת כפתורים רחבה ובסנדלי שורש. ואף אחת לא מרגישה לא בנוח, ואף אחת לא מרגישה אאוט. איכשהו המגבלות מוציאות מאיתנו יצירתיות. לא תמיד, לא מכולן, אבל עובדה: למרות שכולנו לבושות לפי אותם כללי צניעות שנכתבו באותו ספר, כל אחת נראית אחרת.

אולי אלוהים הוא בכל זאת אישה. כי למרות הקיטורים, ולמרות שכל אחת כאן תגיד בכל רגע נתון שהיא היתה מעדיפה לשבת ליד הגבר בחייה, אחרי שעתיים של תפילה אף אחת לא רוצה לעבור לאגף אחר. בשלב הזה, אחרי שכבר מצאת את מקומך, ביקשת טישו מזאת שיושבת מקדימה ושמרת על התינוק של שכנתך, פתאום מתפרצת מבפנים איזו שמחה משונה. לכמה שעות את נהנית להיות בחברה נשית לגמרי. חברה לא בהכרח מוכרת, אבל מאוד קרובה. נשים שגם אם לעולם לא תדברי איתן שוב, הן אחיותייך לאורח החיים.

בסוף התפילה זורמות כולן החוצה בתחושת הקלה. בית כנסת בחגים דומה קצת לרופא שיניים: אף אחד לא רוצה להיכנס בהתנדבות, אבל כולם נאנחים ברווחה ביציאה. בדרך הביתה תשחזרי באוזני בן זוגך את החוויות. הוא ימלמל שבעזרת הגברים כולם לבשו חולצות לבנות ואת אף אחד זה לא הטריד; את, בתגובה, תחליפי מאחורי גבו חיוך אינטימי ונטול ליפסטיק עם ההיא שישבה בשורה לפנייך.