כמו אוויר נחוץ התיקון לריאותיה של החברה הזאת, המשתנקות מעננים-עננים של אבק הבטחות ושקר. המקלט כמשל
פורסם:
22.09.06, 09:32
עשרה מיליארד דולר, שמעתי את ראש הממשלה אומר, יושקעו בצפון. אחר-כך הלכתי לאסיפת ההורים בגן-הילדים של ביתי ביישוב קטן באותו צפון עצמו, ושמעתי שצריך להביא שקית של בגדים ובקבוק מים למקלט, כי אין בו מים. גם שירותים אין, בעצם. יש חור כזה, אתם יודעים, כמו פעם. ובאשר לחשמל, הבטיחו שיחברו. כמה טוב שהמלחמה האחרונה התרחשה בחופש הגדול. כמה זמן נותר עד המלחמה באה? האם נותר די זמן כדי לגשר על הפער העצום בין המילים של השלטון למעשים שלו? האם נוכל בכלל לשרוד כאן כחברה נורמלית-למחצה עם פערים כאלה?
עשרה מיליארד דולר. קל כל-כך להפריח מילים באוויר: חמישה מיליארד מתוכם, מתברר, הם בכלל כספי הפיצויים שאזרחים יקבלו ממס רכוש אחרי טלטלות ביורוקרטיות, שהן מלחמה בפני עצמה. כלומר, לא השקעה, אלא בסך-הכל ניסיון להחזיר
עוד משימה
לפרק אימפריית תמחוי / דני גוטוויין
השנה אין להסתפק בבקשת סליחה ומחילה מהנזקקים. במוקד חשבון הנפש יש לשים את המאבק במשטר ההפרטה, שהפך את ישראל לסדום של תמחוי
את המצב לקדמותו. כמעט שלושה מיליארד יגיעו, כך מובטח, מכספי תרומות מן העולם היהודי. נשארו קצת יותר משני מיליארד, שבכל מקרה היו מופנים צפונה. נשארה כותרת. נשארו הבטחות פורחות באוויר ואזרחים עניים, שמשלמים את מחירה של מלחמת הרהב. פחות קצבאות, פחות סיוע, פחות תקווה. בעברית מכובסת, ספינית, שקרית ואורווליאנית ממש, קוראים לזה "לחבק את תושבי הצפון".
אבל הצפון הוא רק משל, רק דוגמה אחת מבהילה להתרחקות העצומה של הקברניטים מנוסעיה של ספינתם המיטלטלת. הנוסעים הללו לא חשובים עוד. הם יכולים להמשיך ולהיהרג, ולא צריך ועדת חקירה ממלכתית לברר מדוע. הם יכולים לעמוד בפתחי המרכזים לחלוקת מזון ולקוות שיישאר משהו גם להם, ואיש מן הקברניטים לא יודה לרגע באחריותו לכך. בעיקר הם לא מעניינים, מפני שגם בבחירות הבאות יצביעו למפריחי ההבטחות הקליטות, הקצביות, המהירות - ועד אז צריך לשרוד. אם לא בזכות המעשים, בחסות המילים.
אני מזכירה לעצמי די בייאוש שראש השנה אמור לסמל התחלות חדשות, תקוות חדשות - אבל עד כמה מעשית התקווה לנטילת אחריות שלטונית, לשינוי דפוסים של מנהיגות? האם ניתן עוד לצפות מכוח התקווה לבדה, כי יתרחש כאן גילוי מחודש, שמנהיגות
איננה ישיבה בטוחה בכורסה נעימה, אלא מחויבות מתמדת, חסרת פשרות וחפה מטיוח, למעשים שאמורים להיטיב עם הזולת, עם החברה הזאת בכללותה - עשירים כעניים, ותיקים כחדשים, מלחכי פנכה וזרים גמורים? האם מותר לקוות, ובשמה של התקווה הזאת לנדנד לשלטונות בעניין המקלט של הגן - או להבין שאיש-איש וביתו ומקלטו הרעוע, וזה המיטב שניתן להגיע אליו בחברה שפעם, בזמנים אחרים, חלמה להיות מתוקנת?
תיקון נחוץ לחברה הזאת לא פחות מהצ'ק של מס רכוש; ודאי יותר מן הכביש החדש, שייחנך ברוב עם ומנהיגים מצטלמים אי שם בצפון או בדרום, ואפילו יותר מרווחתם של ילדי המקלטים. כמו אוויר נחוץ התיקון לריאותיה המשתנקות מעננים-עננים של אבק הבטחות, של שקר. והתיקון הזה, אני מבטיחה לעצמי ברגעים של אופטימיות, בוא יבוא. כי מכוחה של האופטימיות אני יודעת - לרגעים - שנוסעי הספינה המיטלטלת לא מוכנים להישאר משועבדים לקברניטיהם, אלא מאמינים בעצמם, בזכותם לחיים טובים יותר וביכולתם להחליף קברניטים וגם לתבוע מן החדשים שיבואו את אותה אחריות, שבלעדיה לא נגיע לשום מקום - לפני ואחרי המלחמה הבאה.
