לא סופרים אותם
שוב חוזר הריטואל השנתי בדבר ריבוי משמעותי במניין המתנחלים, אבל שוכחים לספר שהם מיעוט קטן והולך
כמו בכל שנה, הימים שסביב ראש השנה היהודית הם ימיהם היפים והעסוקים ביותר של הסטטיסטיקנים והדמוגרפים. סימנים של אחוזים ונקודות עשרוניות, המסודרים בטבלאות חמורות סבר, מתעופפים להם באוויר, ובדרך כלל המסקנה הנגזרת מהם היא אחת: היהודים במדינת ישראל הם רוב, שמשקלו היחסי הולך וקטן מדי שנה. הסיבה לכך הינה כמובן הריבוי הטבעי המהיר יותר שקיים בקרב אזרחיה הערבים הפלסטינים של המדינה.
במרכז הדיון הציבורי, שמתעורר מדי שנה עם פרסומם של הנתונים הדמוגראפיים הטריים, עומד גידול האוכלוסין בשטח המכונה בפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה "מחוז יהודה ושומרון". במחוז זה, שיעור הגידול השנתי בכל אחת מחמש השנים האחרונות עמד על כ-5.5 אחוזים - שיעור הגבוה בלמעלה מפי שלושה משיעור הגידול השנתי הכולל של האוכלוסיה היהודית בארץ. על פי המידע שפרסם לאחרונה מנהל האוכלוסין במשרד הפנים, במחצית שנת 2006 חיו בהתנחלויות למעלה מ-260 אלף תושבים יהודים. זאת לאחר שבמהלך השנה שקדמה ליוני 2006 גדל מספר המתנחלים ביותר מ-14,000 איש. עם פרסום הנתונים הללו החל הריטואל הקבוע, שבו דוברי הימין "המעודדים" חזרו לפזם בכל הזדמנות את הפסוק "וכאשר יענוהו כן ירבה וכן יפרוץ", משל היו הם בני ישראל העובדים במצרים בפרך.
בחינה מדוקדקת של הנתונים מראה תמונה קצת יותר מורכבת: המסה הקריטית של האוכלוסיה היהודית החדשה בשטחים מתגוררת בשלוש ההתנחלויות החרדיות - מודיעין עילית, בית"ר עילית וכוכב יעקב, שלהן שני מאפיינים עיקריים הרלוונטיים לענייננו - קרבתן היחסית לירושלים ולקו הירוק, ומחויבותן המוגבלת של אוכלוסייתן לאידיאולוגיית ה"אף שעל" מבית מדרשו של גוש אמונים. אך לעיוותה של התמונה הדמוגראפית הכוללת בשטחים תורם יותר מכל חסרונו של נתון, שבאופן בלתי מפתיע נעדר מכל הסטטיסטיקות החגיגיות של ערב השנה החדשה: מספר הפלסטינים החיים ב"מחוז יהודה ושומרון". הוספת נתון "זניח" זה מעלה כי מדי שנה בשנה, היהודים המתגוררים ב"מחוז" הופכים למיעוט קטן והולך ביחס לכלל האוכלוסיה המתגוררת באזור.
לפיכך השאלה הרלוונטית, עליה הציבור הישראלי צריך לקבל תשובה, אינה כמה מתנחלים מתגוררים בכל רגע נתון בשטחים, אלא כמה פלסטינים חיים בשטחים אלו. בין אם מדובר בשניים וחצי מיליון או רק במיליון וחצי, כפי שמתעקשים להציע דמוגראפי החצר של הימין, קיומו של כל פלסטיני שחי בשטחים, שגם אליבא דממשלות ישראל אינם חלק ריבוני משטחי מדינת ישראל, שעה שהוא נטול זכויות אזרח (ואדם) בסיסיות - מהווה התרסה למול יומרתה של מדינת ישראל להיות "יהודית ודמוקרטית". לא יהודית היא, ודאי ודאי שאף דמוקרטית אינה!
קיומה של קהילה פלסטינית גדולה בשטחים, שאינה מתכוונת לא להתאדות וככל הנראה אף לא להתגייר ולהפוך לתומכת נלהבת של התנועה הציונית, ימשיך להעמיד את הציבור הישראלי במרכזה של צומת אשר ממנו מתפצלות שתי דרכים בלבד: האחת היא הפיכתה של מדינת ישראל למדינה דו-לאומית, ואילו השנייה תוביל להמשך הידרדרותה של המערכת הפוליטית הישראלית במדרון החלקלק של אפרטהייד תוצרת כחול-לבן, שצמח בשטחים. גורלו של מפעל ההתנחלויות נחרץ למעשה כבר עם הקמתו. ברור כי רוב רובו של הציבור הישראלי לא יסכים לשלם את המחירים הפוליטיים, שבמוקדם או במאוחר יתלוו בהכרח לאחת משתי הברירות הללו. מה שנותר פתוח הינו גורלם של אנשים רבים משני צידי הסכסוך, שנולדו למציאות מעוותת זו. והלוואי ובפרוס השנה החדשה, כשהמוני ישראלים לוחשים בחרדה "מי בקיצו ומי לא בקיצו" בתפילת "ונתנה תוקף", הם ייזכרו שיש גם כמה דברים שכן בידי אדם לשנותם.
דרור אטקס מרכז את פרויקט מעקב התנחלויות ב"שלום עכשיו"
מומלצים
