שתף קטע נבחר

סימניות
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מיהו חילוני?
    לרגל יום הכיפורים הפגשנו את שולמית אלוני ("אני רוצה להגדיר את עצמי כישראלית, ולא כיהודייה"), פרופ' יעקב מלכין ("יהודי הוא פשוט חבר בעם היהודי"), פרופ' שלמה זנד ("אין דבר כזה עם יהודי") ואורן יהי-שלום ("הדת לא עוטפת את כל הווייתי"). יצאנו לחפש יהדות חילונית. תכף נשוב

    זה לא סוד שלא כולם רצים לחסות תחת אצטלה של קודש ביום כיפור. יש כאלה שצמים, יש מי שמתפללים בבית הכנסת, אבל יש גם מי שמתגודדים בחוץ, משתוללים עם האופניים, צופים במאגר סרטי הדי.וי.די שהצטיידו בו מבעוד מועד. כבר מזמן שביום כיפור לא כולם משתדלים להיות יהודים טובים. אבל מה זה בעצם יהודי טוב? כולנו מכירים את הסיפור על הנער ששרק בבית הכנסת ביום כיפור משום שלא ידע לומר את התפילה, ושריקתו הבקיעה שערי שמיים. הרי משם למדנו שאת הקדוש-ברוך-הוא מותר לעבוד בדרכים שונות כל זמן שהאמונה שלמה. אבל מה עם מי שאינו מאמין באלוהים? כיצד הוא יכול לבטא את יהדותו? האם הוא בכלל יהודי?

     

    הספר "תרבות היהדות החילונית", שראה אור לאחרונה בהוצאת כתר, גדוש במאמרים שמנסים לפתור בדיוק את השאלה הזאת - מהי היהדות עבור הציבור החילוני. האם היא דת? לאום? תרבות? ארבעה אנשים שעוסקים בשאלות הללו מאוד ברצינות - שולמית אלוני, פרופ' יעקב מלכין, פרופ' שלמה זנד ואורן יהי-שלום - התכנסו יחד לשיחה שהתפתחה לדיון סוער בשאלה מהי יהדות חילונית ומה הקשר שלה למדינת ישראל ולדת היהודית.

      

    רוב המאמרים בספר טוענים כי היהדות איננה דת, אלא תרבות. למה הכוונה? נשאלת השאלה הבסיסית ביותר, מיהו בעצם יהודי?

     

    "יהודי בשבילי הוא פשוט חבר בעם היהודי", אומר פרופ' יעקב מלכין, שערך את הספר. "הזהות היהודית השתנתה בין עידן לעידן. בעידן התנ"כי הזהות היהודית לא חפפה לזהות הדתית, להפך. היו הרבה דתות בתוך התרבות היהודית, החל מימי הביניים התפצלה היהדות, והיו לנו קנאים ורבנים ומיסטיקנים שמאכלסים את השמיים המונותיאיסטים בהרבה ישויות על-טבעיות. בתקופת הנאורות, החל משפינוזה, שהיה היהודי החילוני הראשון, מתפצלת היהדות באופן ברור לחילונית ודתית. כך שיהודי בעיני הוא מי ששייך לאחת התרבויות הרבות שמרכיבות את התרבות היהודית".

     

    אורן יהי-שלום, מנכ"ל עמותת "משמר החינוך" שמקדמת חינוך יהודי חילוני בעיקר בגיל הרך, מתעקש על הפן התרבותי. "אדם שמכיר ובוטח בתוך תרבותו הוא יהודי, והישראליות היא הזרם הגדול והחשוב והמשפיע ביותר של היהדות כיום". בעיניה של שולמית אלוני, שמאמרה חותם את הספר, יהודי הוא כל מי שיש לו זיקה ליהדות. "אם אתה שומר כשרות או שייך לקהילה, זה לא משנה, כי עובדה שכשאתה קורא עיתון, מה ששייך לישראל ולאנטישמיות אתה קורא אחרת, כי אתה יודע שאתה יהודי. אני חושבת שכל יהודי, כולל יהודי מתבולל, יודע שהוא יהודי".

     

    "אני לא יודע מה זה יהודי וזה לא כל כך מעניין אותי", אומר פרופ' שלמה זנד, שספרו על העם היהודי עתיד לראות אור בקרוב. זנד מוטרד מההגדרה האתנית הגזעית של היהדות לפיה יהודי הוא כל מי שנולד לאם יהודייה. "מה שכן מעניין אותי," הוא מסביר, "זה למה אנשים מגדירים את עצמם כיהודים".

     

    "אני ישראלי ממוצא יהודי", ממשיך זנד, "אם יש יהדות אז היא נקודת מוצא לגבי, לא נקודת הגעה".

     

    "התפכחנו, אנחנו לא זקוקים לאלוהים"

    אז מה עושה אותנו יהודים? החגים שאנחנו חוגגים? הכתבים שחשובים או מקודשים לנו? כל אלה הם דברים שקשורים בדת. ההיסטוריה המשותפת? הרי הקמתה של המדינה הציונית שואבת את צידוקה מהתנ"ך. איך אפשר לדבר על יהודי-חילוני, זה לא אוקסימורון?

     

    מלכין: "התרבות הדתית והתרבות החילונית הן שתי תרבויות שקיימות מאז ומעולם בעם היהודי. בעוד שעד המאה ה-18 חי רוב העם היהודי בתרבות דתית כזו או אחרת, מהמאה ה-19 ובעיקר במאה ה-20 רוב העם היהודי חי בתרבות חילונית. ב-20 השנים האחרונות נוצרו עשרות אלפי יצירות על ידי יהודים שחיו בתוך תרבות יהודית ממש - כמו בישראל, או כאלה שחיו בתרבויות אחרות - כמו קפקא או פרוסט".

     

    אז למה לא לדבר, החל מהמאה ה-19 ואילך, על התבוללות או פשוט על שקיעתה של הדת היהודית?

     

    מלכין: "ברגע שחושבים שהיהדות היא דת, באותו רגע אדם שהוא מחוץ לדת הוא מחוץ ליהדות. זה דבר שאינו קיים".

     

    אלוני: "היהודים התפתחו בחברה שהיתה כולה חברה דתית. להתפתחות של כל הדתות היה חלק באי-ההבנה של מהות העולם, ועם התפתחות המדע והנאורות אנשים השתחררו מחלק מהתכנים הדתיים וזה הגיע גם ליהדות. עד תקופה מסוימת ליהדות היתה זהות מלאה עם דת, אבל הזהות היתה ספוגה בהרבה מאוד תרבות. ברגע שהתפכחנו, ואנחנו לא זקוקים לאלוהים אלא משתמשים בתבונה שלנו, נשארנו במושגים שלנו, בספרים שלנו, אבל נעשינו סלקטיביים. אדם שיודע שיש מדע, שיודע שהעולם לא נברא בשישה ימים, יודע שהרבנים האלה עם החומרה שלהם הם למעשה שמרנים. הרי היהדות לא היתה שמרנית עד שהגיעה הנאורות. משה שרייבר - הוא חתם סופר - הודיע ש'חדש אסור מן התורה' - שמשמעותו בעצם שאסור לאכול את הקציר הראשון של העומר - והם לקחו את הפסוק הזה וקידשו אותו".

     

    יהי-שלום: "גם בחיים התרבותיים של אדם יש מימד דתי. יש דברים שקיימים בחיים שלנו לא בגלל שאנחנו דתיים, אלא כי עבורנו זו תרבות. עם כל הכבוד, הדת לא עוטפת את כל הווייתי. תמיד היתה ותהיה תרבות יהודית, ולכווץ את זה לדת בלבד זה לא ייתכן, למעט עבור קיצונים".

     

    אם כך, היהדות בעיניכם אינה דת אלא תרבות. אבל מדוע היא גם לאום? הרי לאום, כאמור, קשור למדינה ובניגוד ללאום הצרפתי או האיטלקי, למשל, אין עוררין על כך שהיהדות התפתחה סביב דת.

     

    מלכין: "לא. בפירוש לא. אילו זה היה נכון לא היו עובדים את הבעל ואת האשרה. האשרה היתה בבית המקדש שני שלישים מהזמן שבו בית המקדש היה קיים. זה היה חלק מהיהדות. היהדות היא התרבות היחידה בעולם שהפכה את השם של הפילוסוף היווני אפיקורוס למילה בשפה, מפני שזו התרבות היחידה ששמרה על אפיקורסיות במקביל למסורת הדתית".

     

    זנד: "אני לא מבין למה אתם כל כך מזלזלים בדת. אני לא חושב שיש יהדות מעבר לדת, אין דבר כזה עם יהודי. אני לא מוצא משהו משותף למישהו במרקש, בבגדד ובגליציה מלבד הדת. אין להם שום מאפייני תרבות משותפים - לא שפה, לא מאכלים. בספר אתה כותב שאיינשטיין ואייזנשטיין היו יהודים. במה הם היו יהודים? במה הם תרמו לתרבות היהודית? מה בדיוק היה יהודי אצל פרוסט?"

     

    מלכין: "נקודת המוצא שלהם היתה יהודית".

     

    זנד: "מרסל פרוסט היה סופר צרפתי הומוסקסואל והוא כל כולו שייך לתרבות הצרפתית. אין תרבות יהודית אצל פרוסט. סרגי אייזנשטיין - במאי חשוב בתולדות הקולנוע - לא ראה את עצמו כיהודי. בסרטים שלו אין אפילו ויברציות יהודיות. ואותו הדבר לגבי איינשטיין, הוא לא תרם בפיזיקה שלו לתרבות היהודית. אני רואה שמשתמשים במושג הומור יהודי, אבל אם יש הומור אצל וודי אלן וסיינפלד הוא בשום אופן לא הומור יהודי".

     

    מלכין: "אז מה הוא?"

     

    זנד: "אם תגיד לי שליהודי מרוקאי או עיראקי יש את ההומור הזה, אני אסכים איתך, אבל מדובר בהומור יידישיסטי מובהק. אין הומור יהודי. התנועה החילונית היהודית היחידה - הציונות, באה לפה, התנחלה, הזיזה אוכלוסייה אחרת ויצרה כאן חברה ותרבות חדשים, והמרתק הוא שהיא לא מוכנה להכיר בילד שיצרה והיא מתייחסת אליו כאל ממזר. החשיבה המודרנית סירסה את הנוכחות של היהודים בהיסטוריה והלבישה עליה הר כגיגית מונחים לאומיים. אני חושש שהגדרת זהות העל של מדינת ישראל כזהות יהודית תהרוס את המדינה".

     

    מלכין: "אז אתה רוצה לומר שאין יהודים?"

     

    זנד: "ברגע שיש אנשים שמגדירים את עצמם כיהודים אז יש יהודים. אבל כאן בארץ הדבר לא פשוט מפני שגם אם אין לי התנגדות שכל אחד יגדיר את עצמו איך שהוא רוצה, אני לא חייב לכבד את זה שאדם טוען שהוא יהודי. ההגדרה של יהודי פה בארץ מטרתה לשמור על פריבילגיות יהודיות במדינה".

     

    אלוני: "כשאתה מדבר על הגדרה של מדינה יהודית כדאי שתדע איך היא התקבלה. לא היה דיון ציבורי, זה היה ערב בחירות ואמנון רובינשטיין עשה עסקה עם יצחק לוי כך שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הוא הכניס 'מדינה יהודית ודמוקרטית' וזרקו החוצה את סעיף השוויון. חשוב להבדיל בין לאום לעם. לאום קשור לריבונות ואזרחות ואילו לעם יש זיקות מבלי שגרים באותה מולדת. לכן אני רוצה להגדיר את עצמי כישראלית, ולא כיהודייה. עכשיו ימים נוראים וכולם לוקחים את ספר התפילות, שימו לב שבאף תפילה אין 'יהודי', יש רק ישראל והמילה הנרדפת לישראל, ישורון. לא תמצאו בתפילות 'יהודי'".

     

    מלכין: "ההגדרה הלאומית בארץ אכן אינה מספיקה, מפני שיש יהודים ויש פלסטינאים ואחרים. אבל לדבר על זהות ישראלית כזהות לא יהודית זאת טעות, מפני שהזהות הישראלית היא חלק מהזהות היהודית העולמית. ומדוע היא חילונית? לא מפני שמלבישים הר כגיגית, אלא משום שבמציאות יש עובדות, ואורחות החיים, היצירה והחינוך של רוב היהודים בישראל ובעולם הם מחוץ לדת היהודית.

     

    "הספר מדבר על לאום יהודי מפני שהפעם עסקתי בתרבות יהודית ולא בתרבות פלסטינאית, או בכל תרבות אחרת שיש בישראל. אני לא מדבר על לאום במובן של אזרחות. אזרחות יש לכולנו. אני מקווה שאזרחות ישראלית שוות זכויות, שעליה מדברת שולה, אכן תהיה. בין אזרחי ישראל יש תרבויות שונות ואחת מהן היא התרבות היהודית החילונית ולה מוקדש הספר הזה".

     

    "להכניס תוכן בין הקנאות לריקנות"

    איך מחליטים מה משמרים מהמסורת ומה משאירים בצד? לא לצום ביום כיפור, אבל לערוך בר מצווה לילד?

     

    יהי-שלום: "בכל דור היהדות שאלה את השאלה הזאת. אני חושב שהתשובה זה החינוך ההומניסטי והמוסר האוניברסלי של בני אדם חופשיים שיכולים להביא את הערכים האלה לתוך התרבות שלנו. זה מה שאני עושה בחינוך. דווקא ביום כיפור, בעיני, צריך לעצור ולחפש מה מקרב אותנו יותר לאהבת האדם ומה מרחיק אותנו משם. גם כשאתה בתוך ההלכה אתה יכול לבחור מה לקחת משם, ההלכה כשמה כן היא, היא הולכת".

     

    מלכין: "יום כיפור זה יום שבו רקדו בנות בכרמים בבגדים לבנים וזה היה היום שבו הבנות יכלו לחזר אחרי הבנים. בתקופה מסוימת זה היה אחד הימים השמחים בשנה היהודית. ההלכה אומרת בדיוק ההפך, שזה יום של בכי. אבל ההלכה היא רק אחת המסורות. בתקופת ההלניזם היו כל מיני יהדויות. היתה יהדות תלמודית והיתה גם יהדות אחרת לגמרי שלא ידעה ארמית, שלא הכירה את התלמוד ולא הכירה את החיים האלה, כמו בלוב או באלכסנדריה. אז לפי איזה מסורת אני הולך? אני יכול לבחור - לצאת לרקוד בכרמים או ללכת לבית הכנסת, או לעצור ולחשוב, כמו שאורן מציע, כי חוץ מלנסוע באופניים אין הרבה אפשרויות".

     

    יהי-שלום: "השאלה של הדור שלנו היא איך אנחנו מכניסים תוכן בין הקנאות לריקנות. לדעתי צריך להביא כוחות איכותיים יותר למערכת החינוך. שבעים פנים לתורה ואפילו לא שלושה מהם קיבלנו בבית הספר. פסח, למשל, הוא הסיפור המכונן של העם היהודי. ממנו מתחיל ונגמר המוסר האוניברסלי כפי שהוא מתבטא בתרבות שלנו. אז לא צריך להכיר רק את החמץ והמצה, צריך להבין לעומק את הסיפור, גם מבחינה רגשית, להתחבר אליו בגיל צעיר - בשיר, במחשבה, בדמיון ואחר כך אי אפשר כבר לבלבל אותך עם מצווה כזאת או אחרת".

     

    מלכין: "אני חושב שיש לחזור אל החינוך היהודי, הישראלי, החילוני, הציוני, שניתן בארץ ישראל ושהיה מבוסס כולו על פיתוח התרבות הישראלית. אני מאמין שניתן היום לחנך אנשים איכותיים שמסוגלים ללמד את היהדות כחלק מהתרבות העולמית. לחנך להומניזם, לסולידריות בינלאומית ולהתבסס על התרבות היהודית שלנו ועל היכרות עם תרבויות יהודיות אחרות".

     

    אלוני: "גם אני חושבת שיש ללמד את היהדות באופן אוניברסלי. אפשר ללמד אזרחות, תרבות כללית, וטבע הארץ דרך היהדות. אני משתמשת בהוראה בכל המערכת התרבותית על כל גווניה ומשלבת בה את התפיסות ההומניסטיות האוניברסליות. לימדתי פעם קורס שבו לקחתי את מגילת זכויות האדם והראיתי לתלמידים שיש את כל זה בתנ"ך, כולל עשרת הדברות. גם הכרזת העצמאות וגם קווי היסוד של הממשלה הראשונה - שבה כבר ישבו כל המפלגות הדתיות - היו מסמכים אוניברסליים לחלוטין בתפיסה הדמוקרטית שלהם".

     

    זנד: "אני חושש שהפרויקט של יהדות חילונית קשור ליהדות אתנית. והאתנוצנטריות מפריעה לי יותר מאשר הדת. התרבות בארץ צריכה להיות תרבות ישראלית ורק אחר כך להסתכל על הגוונים. צריך להדגיש ולחזק את המאפיינים המשותפים לכולם. את התנ"ך צריך ללמד כספר היסטוריה, ואני לא חושב שצריך להפוך את החג לחילוני, אני חושב שצריך לשמר את החג הדתי, אבל לשמור על מרחק - לדעת שבאנו משם, גם אם אנחנו לא מאמינים. מה שכן, צריך להמציא כמה חגים חילוניים. להפסיק עם שפיפות הקומה החילונית מול המסורת הדתית".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מיהו חילוני?"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים