מורעבים או כנועים
הענישה הקולקטיבית אינה מוסרית בעליל, וכבר למדנו שהסכמי כניעה נגמרים בפיצוץ גדול
במרכז מדיניות ישראל בשטחים הכבושים בשש השנים האחרונות, וביתר שאת מאז נבחרה ממשלת חמאס, עומד לחץ כלכלי ופוליטי עצום על החברה הפלסטינית. הלחץ נועד בין השאר לגרום לפלסטינים לקבל את תנאיה המוקדמים של ישראל, בטרם תשקול האחרונה התייחסות כלשהי לצרכים או לאינטרסים של הפלסטינים. מדיניות כפייה זו היא לא רק בלתי מוסרית, אלא גם שגוייה ומסוכנת לכולנו - ועל כל אדם בישראל להתקומם כנגדה.
לגבי ההרעבה של תושבי השטחים, אין צורך להכביר במילים כדי להיווכח שמדובר במדיניות נפשעת. לאחרונה התבשרנו על 830 אלף תושבים בעזה, התלויים בהקצבת המזון של אונר"א. 70% מתושבי הרצועה מתקיימים מתרומות של קמח, שמן, פול וסוכר. על פי נתוני הבנק העולמי, 2006 מסתמנת כשנה הקשה ביותר בתולדות הרשות הפסלטינית, כתוצאה מסגירת המעברים ומניעת תנועה של סחורות על-ידי ישראל, וכתוצאה מקיצוץ בתמיכתן של ממשלות זרות. ההפצצה של תחנת הכוח בעזה ביוני הותירה את תושביה עם אספקת חשמל ומים בלתי סדירה. קשה לתפוש כיצד אנשים חיים חודשים במצב זה, במיוחד בעזה - אזור קטן, מבוצר ומנותק מהעולם, שנמצא כמה עשרות קילומטרים מתל-אביב אך מבחינת רוב הישראלים, יכול היה להימצא בפלנטה אחרת.
לגבי הרציונל שבהכנעת העם והממשלה הפלסטיניים, כך שיקבלו את התנאים של ממשלת ישראל - לכאורה, זה נשמע הגיוני: ישראל מפעילה לחץ כלכלי וצבאי על האוכלוסיה כדי שזו, שחייה נעשים בלתי נסבלים, תפעיל לחץ על ממשלתה לשנות את דרכיה, או תפעל להפיל את הממשלה ולהחליפה באחרת, מתאימה יותר לצרכי ישראל. אלא שמדיניות זו היא קצרת טווח ועיוורת להשלכותיה העתידיות הרות הגורל.
ישנן דוגמאות היסטוריות רבות לתוצאות המרות של הסכמי כניעה בין עמים. חתימת הסכמי אוסלו בין ישראל לערפאת, שהיה מנהיג חלש באותה תקופה ונואש להשגים מדיניים, גררה את הפלסטינים להסכים לשליטה סמלית בכ-40% מהשטחים, ולכך שבשנים 1994-2000 הוכפל מספר המתנחלים. שימורם של מנגנוני השליטה, בהתאם לאינטרסים של ישראל בשטחים, הביאו להתפרצות האיתיפאדה השנייה. בלבנון, הפלישה ב-82' והנוכחות וההתערבות הממושכת של ישראל במדינה, אמנם סילקה משם גורמים כמו אש"ף, אך איפשרה את צמיחתו של ארגון חיזבאללה. ובאופן דומה, הכיבוש של עיראק ויצירת משטר פרו-אמריקני בכוח שם, מחזקים את ההתנגדות של חלק מהפלגים המקומיים ומשמשים קרקע פורייה לאלימות ולהיעדר יציבות ושלום.
המסקנה המתבקשת מכל זה היא כי לא רק שהרעבת האוכלוסיה הפלסטינית והענשתה היא מדיניות נפשעת ועיוורת, אלא שגם הניסיון לשבור את המסגרות הפוליטיות ולהתערב בעמדות העקרוניות של ממשלה זרה הוא מסוכן ביותר. משא ומתן אמיתי, שיוביל להסכם צודק המקובל על כולם, צריך להתבסס על פשרה למול הרצונות והאינטרסים האמיתיים של העם הפלסטיני, ולא למול מצע של ממשלת בובות ולמול עם מותש ומורעב שהוכנע. הסכמי כניעה מהסוג הזה סופם ללבות את המשך הסיכסוך.
עדי דגן, דוברת "קואליציית נשים לשלום"
פורסם לראשונה 25.09.06, 22:34
מומלצים
