את מי מטריד רמון

בפרשת משפטו של שר המשפטים לשעבר יש משהו מטריד לא פחות מהעבירות המיוחסות לו. אבל לפני שניגש למשהו הזה, צריך להבדיל בין רמון לבין נאשמים או חשודים אחרים, למשל הנשיא קצב. המקרה של הנשיא ברור יחסית: יש שורת מתלוננות - הרלוונטית שבהן היא אותה א' מפוקסלת - שמדווחות כביכול על ניצול מעמדו של קצב בתפקידיו השונים כדי לאלץ אותן לקיים יחסי מין. מכאן יש שתי אפשרויות שקשה להפריז בדרמטיותן. הראשונה היא שהאיש שמכהן במשרה הציבורית הרמה ביותר בישראל הוא אנס סדרתי, אחד שמנצל בכל הזדמנות את הכפופות לו, ושדרכו לבית הנשיא זרועה בקורבנות ממין נקבה. השנייה היא, שמישהו תפר את האם-אמא של התיקים לנשיא.

חוקי המשיכה

מנין ההרגשה הלא נוחה? מקום טוב להתחיל לחפש בו הוא הדילמה שחשים גברים (ובכללם גם הח"מ) בבואם לדון בפרשה. מצד אחד, אנחנו מכירים לא מעט מערכות שבהן הטרדה מינית היא כמעט מובנית. לא אחת ראינו נשים מושפלות במקום שבו הבוס/המפקד הוא חרמן מזדקן שמתבשם מנוכחותן הנשית ומנצל את מעמדו כדי לרדות בהן. ומאידך, אנחנו מודעים גם לבעייתיות שיש למנהל-גבר בטריטוריה עתירת הורמונים.

גם אם נרצה לפרש בחומרה את המעשה המיוחס לרמון, אין כאן משום עבירה דרמטית. לכל היותר התנהגות שאינה הולמת את מעמדו וסמכותו, ופירוש מוטעה של כוונות הצעירה שמולו. בתשעים אחוזים מהמקרים אפשר לסיים פרשה כזאת בבירור מיידי שסופו התנצלות – ורק נזכיר כי לצורך הדיון קיבלנו כאן את גרסת המתלוננת, גירסה שהשר הנאשם מכחיש.

נשק הנשיקה

מה היה קורה אלמלא היה המטריד-לכאורה שר בכיר? נניח לרגע שהמנשק היה עובד אחר במשרד. האם גם אז היה העניין מגיע לבית המשפט בצורת כתב אישום? סביר להניח שלא. נשיקה, גם אם כפויה, אינה מעשה ששווה לבזבז בגינו את זמנם היקר של השופטים. אילו היתה מתייצבת שורת מתלוננות ומעידה על מעשים דומים שביצע בהן רמון לאורך חייו הציבוריים, היתה הפרשה צוברת משקל. אך לא כך הוא, ולכן סביר להניח שכל האירוע שרוי יותר בתחום האפור שניתן להגדירו כ"אי הבנה".