עולם שלישי, 200 ק"מ מרעננה
תהום מפרידה בין המרכז המדושן לפריפריה המקופחת. האמנם רואה המדינה ביישובי הצפון ועוטף עזה נכס אסטרטגי?
מי שביקר בקריית-שמונה אחרי מלחמת לבנון השנייה, ודאי הופתע לראות בתים עומדים על תילם. עיר שהומטרו לעברה יותר מאלף קטיושות ופגזי מרגמה נותרה ניצבת על כנה. אולם התמונה מטעה; כל מי שחפץ לדעת מה קרה בקריית-שמונה צריך להציץ אל הנפש פנימה, ולמשש בעדינות את הפצע החברתי, שפגיעתו קשה מנזקו הפיזי. מי שמסתובב ברחובותיה המרכזיים של העיר רואה את השיכונים שנבנו בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת. בוגרי אוניברסיטת החיים של האביונות והדלות נושאים איתם את פצעיה ואת חולייה של החברה הישראלית. הם כועסים על העוולות שנגרמו להם, אך מתקשים לדרוש את שמגיע להם בדין. תושבי קריית-שמונה הם הבבואה לפער הבלתי נסבל בחברה הישראלית בין המרכז לפריפריה.
מאתיים הקילומטרים המבדילים בין רעננה ליישובי הצפון הם, לעתים, ההבדל בין העולם הראשון לעולם השלישי. "העולם השלישי" הזה, על ביטוייו השונים, לא התגלה לראשונה במלחמת לבנון השנייה, אך זו הוכיחה שהפער החברתי הוא בעיה אסטרטגית ושאלה קיומית לא רק למי שחיים מעברו האחד של הפער, אלא גם למי שחיים מעברו השני, הנוח והחמים. מתי בפעם האחרונה התקיים דיון בשאלה, האם תושבי קריית-שמונה הם נכס או נטל אסטרטגי? מתי נערך דיון כן ונוקב על משמעות חוסנם של יישובי הגבול בגליל העליון ובגליל המערבי?
טבעה של מלחמה, שהיא מאיצה תהליכים במישור המדיני והביטחוני, ודוחקת נושאים חברתיים לשולי סדר העדיפויות. המלחמה האחרונה חשפה את הקשר הישיר והמהותי שבין הלוחמים בשדה הקרב לבין האזרחים בעורף, שמוראות המלחמה התקרבו אליהם מאוד ואף התייצבו לפתחם. המלחמה הנוכחית הדגישה את הקשר הגורדי בין הזרוע הצבאית והזרוע האזרחית, שני כוחות המשפיעים ומושפעים במידה שווה מהמלחמה ומתוצאותיה. ומכאן, שלקחי המלחמה מחייבים לתת מענה שווה-ערך לכוח הלוחם וליכולת העמידה של העורף האזרחי, המתקשה להשמיע קולו.
חמישה מרכיבים מרכזיים כרוכים בחיזוק הפריפריה: תעסוקה, חינוך, תשתיות, שיכון ותרבות שעות הפנאי. כל הממשלות התחייבו לקדם מרכיבים אלה בפריפריה, הן במגזר היהודי והן במגזר הערבי. מלחמת לבנון, כמו להביור, ירתה אלומת אש בפרצופנו, להזכירנו שהפקרנו את האזורים שהם חומות המגן של הארץ. קשה לשקם את משבר האמון שנוצר בין מרכז השלטון הפוליטי בירושלים והמרכז הכלכלי-תרבותי בתל-אביב, לבין תושבי הגליל והנגב, ששילמו את מחיר המלחמה.
מה יביא לשינוי המתחייב? מנהיגות לאומית, הנחושה לבצע את הבטחותיה, בשיתוף פעולה עם מנהיגות מקומית בצפון הארץ וביישובים עוטפי עזה, מה שלא יאפשר לאיש להירדם בשמירה עד שיימצא פיתרון בשני תחומים חיוניים: האחד, תנופת פיתוח פורצת דרך. השני, פתרונות ארוכי טווח לבטחונם האישי של תושבי הספר. ממשלת ישראל חייבת להקים צוות מקצועי לא-פוליטי, שיווסת את תקציב המדינה על-פי עדיפויות חדשות. יש לבנות את התקציב מתוך העדפה ברורה של הגליל והנגב, ולא על-פי התפיסה הכלכלית של "נערי האוצר", הרואים הכל מבעד לחור של הגרוש.
בשביל ליישם לקחים אלה איננו זקוקים לוועדות חקירה, אלא לזרוע מבצעת איתנה, שתיישם חשיבה אסטרטגית חדשה, המבטאת את הצרכים הקיומיים של מדינת ישראל הנלחמת על חייה. הסכנה הגדולה האורבת לפתחנו היא שעכשיו, בשוך הקרבות, נשוב ונזנח את תושבי הצפון, נפקיר אותם לגורלם, כשמעברו השני של המתרס - מרחק מאתיים קילומטר בלבד - העורף החמים ומדושן העונג, שלא נשא בעול המלחמה ואינו מוכן להיחלץ לטובת מי שכן סבל ונשא בעול. עתה העת לפעול, ולא "בקרוב" או "בהזדמנות ראשונה" או "לכשיירווח".
יגאל צחור, מנהל המרכז הרעיוני-חינוכי בית ברל.
הדברים הוצגו הערב (ג') בכינוס בבית ציוני אמריקה בתל-אביב כנייר עמדה ראשון בסדרה, שמפיץ המרכז הרעיוני-חינוכי של קרן ברל כצנלסון - ומערכת ynet תפרסמה.
